טור דעה אורח: רבן יוחנן בן זכאי
עמדתי מול הקיסר הרומי, פניי חרוכות מאבק הדרך, וליבי תלוי בין שמיים וארץ. מאחוריי – עיר עולה בלהבות. לפניי – הזדמנות, או אשליה. ידעתי שאין זו שעת היאחזות בדמיונות שווא, אלא שעת הכרעה. אילו הייתי נושא עיניי לבקש את המקדש, את הר הבית, את הכהונה ואת סדר העבודה – אולי הייתי שב בידיים ריקות. אז ביקשתי את יבנה, ובעיקר את חכמיה. לא את הקודש – אלא את הלומדים אותו. לא את ירושלים – אלא את מי שיכולים לחלום אותה מחדש.
לא הייתה זו הכרעה קלה. נטשתי את העיר של מעלה, כדי לשמר את מה שאפשר להקים בעיר של מטה. ויתרתי על מראות, על זיכרונות, על שירה בלשון הקודש, על עלייה לרגל – כדי ששפתנו לא תידום, כדי שלא נהיה אנחנו עלים המתפזרים ברוח ההיסטוריה. ביקשתי שהיהדות תהפוך ממהות גופנית התלויה במקום, למהות פנימית, נצחית, שתוכל לשרוד בכל מקום.
כשאני מביט אחורה היום ממרחק דורות – איני מתחרט. מתוך חורבות המקדש צמח המרכז היהודי הנודד, שבכל דור קם לו מחדש: בבבל, בסורא, בפומבדיתא, בספרד, בפולין, בתימן, בברוקלין, בירושלים של מטה. כך, מהעפר, קמה התורה להיות אישית, פנימית, חיה בלב, לא רק סביב מזבח, אלא סביב שולחן ביתו של אדם, סביב שיחה של אב ובנו, סביב דמעה של מתפלל יחיד.
אני מביט על דורכם ותוהה: האם מה שעשיתי וההקרבה שהקרבתי יחזיקו מעמד? בדור שבו הבורות גוברת, הזהות היהודית מיטשטשת, והקשר לשורשים מתרחק – אני שואל את עצמי אם הבסיס שהנחתי חזק דיו. האם היהדות הפנימית שביקשתי לטפח תשרוד כשהיא נפגשת באדישות, בניכור, בחוסר ידע בסיסי של המקורות?
כי הינה אתם כאן, בירושלים הבנויה, ברחובות שמקיפים את אותו מקום קדוש שעליו ויתרתי, אך ליבכם גס ברוב הטובה. קיבלתם עצמאות, ריבונות, שפה, שבים ההולכים ברחובות עיר והילדים שמשחקים בה – אך האם הם יודעים את עומק השורשים הטמונים במרצפות שתחת כפות רגליהם? ואני שואל את ההורים כולם: מה אתם עושים כדי לשמר זהות יהודית משותפת? איזה מאמץ אתם משקיעים כדי שהדורות הבאים יכירו את מורשתם, יבינו את שפתם הרוחנית, יחושו שייכות למשהו גדול מהם?
על ירושלים ויתרתי, וקיבלתי את יבנה, חכמיה ומורשתם הרוחנית שנשמרה לאורך הדורות. ואתם, את ירושלים קיבלתם, אך האם על יבנה וחכמיה ויתרתם?
ואולי זה מה שאני מבקש מכם היום: לא להתפלל על בניין ירושלים, שממילא הולכת ונבנית, אלא לבנות את יבנה שלכם – את לימודי היהדות, את מפגשי הדורות, את הגשרים בין קהילות שלהן זהות משותפת עמוקה.
אני ויתרתי על ירושלים של אבן כדי לקבל ירושלים של רוח. ויתרתי על המקדש כדי שכל בית יוכל להפוך למקדש מעט. ויתרתי על מה שנראה אז הכרחי, כדי לשמר את מה שבאמת נצחי. ועכשיו: תורכם. בתשעה באב השנה אני מפציר בכם לחשוב: מהי ה"יבנה" שלכם? מהם הערכים העמוקים שיחזיקו אתכם יחד כאן בירושלים גם לדורות הבאים? מה יאפשר לכם להתגבש סביב זהות יהודית עמוקה שבה כל אחד ואחת מכם ירגישו חלק ממנה? האם אלה החוששים מהדתה יסכימו לנסות דרך אחרת? האם שומרי המצוות יקבלו את אלה שיהדותם אינה מבוססת על קיום מצוות?
ותרו זה לזה. התחברו זה לזה. שאם לא כן, ויתרתי על ירושלים לשווא.