טור דעה אורח: נתן הנביא
כך עובדת הנפש שלנו. אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים כדי לקיים את מעגל ההצדקה העצמית ולהימנע מלפגוש את האמת הכואבת. כשהתייצבתי מול דוד בן־ישי אחרי חטא בת־שבע לא בחרתי בנאום תוכחה ישיר כיוון שידעתי היטב עד כמה מחוכם מנגנון ההגנה כשאתה מתבונן במעשיך מתוך מגדל השן. מארג משכנע של נסיבות מקילות אופף אותך והופך כל כישלון מוסרי ל"צו השעה": זה חשוב לביטחון, זה צורך של המדינה, זה מורכב יותר ממה שאתם חושבים. לכן, סיפרתי סיפור קטן על מישהו אחר. על עשיר הרומס דל, על כבשה אחת קטנה שנגזלה. כשהמלך יצא מתוך מנגנוני ההצדקה העצמיים שלו והתבונן בפרטים באופן אובייקטיבי יותר, הוא עמד על רגליו וזעק “בן־מוות האיש!” רק עכשיו יכולתי להציב את המראה ולומר בשקט מקפיא: “אַתָּה הָאִישׁ”.
בישראל של תשפ״ה איני נדרש לחפש מלך יחיד: כל אחד ואחת יושבים חליפות בכס מלכותם ברשתות החברתיות, מטיפים ומפיצים דעתם על אלו ועל אחרים. אלא שהקול הרם אינו מלוּוה ביכולת דומה להקשיב; האלגוריתמים מתדלקים צדקנות, מציעים דימוי חד־ממדי של הזולת ומעצימים עיוורון סלקטיבי.
כולכם מזהים בקלות את הכבשה שנגזלה — כל עוד היא שייכת לקבוצה אחרת — אך מתקשים לראות כי אותה יד גזלנית עלולה להיות גם שלכם. התרבות הציבורית הפכה לכור היתוך של פסיקות בזק, זעם מיידי והפחתת מורכבות לטענה בת שלושה משפטים. בתוך הרעש הזה אתם חייבים לשאול: ייתכן שגם אני חלק מן הכשל?
תרבות המשל כדרך לנהל מחלוקת
המשל נחוץ היום אולי יותר מאי־פעם; לא כמניפולציה אלא כמסגרת שמאלצת את השומע לפרוש לרגע מן העלילה שבה הוא גיבור צדקן — ולהביט מבחוץ. כשאדם שומע סיפור על עוול שחולל אחר, הרגש מתעורר לפני שמערכת ההסברים מתארגנת, והאמת המוסרית קודמת לאינטרס האישי. רק כאשר הסיפור מתהפך ומונח מולו כמראה, נוצר אותו שבריר שנייה של בלבול — חלון צר שבו אפשר להכיר בטעות ולהציע תיקון.
כדי להשיב לדיון הציבורי את החלון הזה אין די בקריאות נרגשות ל“הסכמות לאומיות” או בחתימה על אמנות רדודות. יש צורך באימון תרבותי: בבתי־הספר, באולפני הטלוויזיה, בישיבות הממשלה ובדיוני הכנסת, עליכם לאמץ מחדש את שיטתי — היכולת לספר סיפור שלא הייתם רוצים לשמוע על עצמכם, לשהות בו רגע, ואז לשאול: “האם ייתכן שאני האיש?” כששר אוצר מטיל מס חדש, שיקדיש מחשבה לרש בפריפריה הסופג את העלויות; כשחבר כנסת מנופף בסרטון על עוולות המשטרה, שיצייר עצמו כקצין זוטר בלילה ארוך ברחוב; כשאזרח שופך מררתו על הממשלה בפייסבוק, שיביט במרחב מנקודת מבטו של מי שאחריות כבדה רובצת על כתפיו בכל עת ושכל החלטה שלו היא הרת גורל. אין זה מרשם בטוח להרמוניה; טבע האדם נותר פגיע ונוח לכעוס. אך בהיעדרו אתם נותרים עם מרחב אזרחי שבו כולם מאשימים את כולם, חוץ מאת עצמם.
לכן, אני תובע מן העיתונות, מן האקדמיה וממנהיגי הציבור לאמץ מחדש את האתוס הנבואי: לספק לקוראים ולמאזינים את המשלים, להחזיק לרגע את המראה בלי לאפשר נסיגה אל מחוזות ההתקרבנות, ולהרעיד את לב האבן בצליל הצלול של “אַתָּה הָאִישׁ”. רק כך ייפתח מרחב לדיאלוג שבו איש אינו יוצא פטור. זו דרישת הסף של ממלכה יהודית ודמוקרטית: סירוב מתמשך להתבצר בעמדת הצודק תמיד, ונכונות לומר — או לשמוע — את שלוש המילים הקשות מכול: טעיתי, ואני מתקן.