טור דעה אורח: ירמיהו בן חלקיהו
המעשה שבחרתי לעשות היה מנוגד לכל היגיון. בעוד אנשי ירושלים חשים את המצור סוגר עליהם, ורואים את האויב הולך ומתקרב, אני, ירמיהו, יצאתי לגאול את שדה חנמאל בן דודי. קניתי חלקת אדמה חרבה, חתמתי שטר וקברתי אותו בכלי חרס כדי שיישמר לדורות.
המעשה פעל את פעולתו. רבים ניגשו אליי ואמרו לי: מה הטעם? מה תעשה בשדה כשכל הארץ תיכבש? והרי אתה עצמך היה זה שהלך וזעק שישראל עומדת להיחרב. האם אתה לא מאמין לנבואות של עצמך? הם באמת לא הבינו. לא העמיקו לחשוב מהו תפקידו של הנביא.
הנביא אינו מי שחוזה את הבאות. הנביא הוא מי שבא להצביע על עוולות, להתריע על ריקבון מוסרי ועל סטייה מדרך הישר ומהייעוד של עם ישראל. הוא לא נבחן על מידת דיוקו בחיזוי העתיד, אלא על ההשפעה שיש לו על עם ישראל בהווה. וזו בדיוק הסיבה שבחרתי לעשות את המעשה: דווקא כעת, כשהחורבן כבר ממש בפתח, ומתברר שצדקתי בתוכחותיי, מתפקידי לטעת את התקווה לעתיד. לתת לעם את הכוח להאמין שלאחר החורבן יש גם תקומה.
גם בימיכם שוב חומות נסדקות. כמו קול הביקורת שאני פעם השמעתי, גם בימיכם יש מי שמצביעים על עוולות, על תיקונים נדרשים, ומזהירים מפני אסון שיגיע אם לא נעצור ונתקן את דרכינו. מה שקרה לכם בשמחת תורה לא שונה בהרבה מנבואת פורענות שהתגשמה. אבל מה שחשוב באמת זה לא מי צדק, ואפילו לא מי אשם. מה שחשוב הוא המבט קדימה.
דווקא בזמנים הקשים ביותר מתגלה המבחן האמיתי של אמונה – אבל הפעם לא על אמונה דתית אני מדבר אלא על אמונה בצדקת הדרך, על אמונה בארץ הזאת, בעתיד שלה, ביכולת שלנו להיות מאוחדים כעם, להחזיק בה ולבנות בה חיים גם אל מול הקשיים והכאבים.
היום, לא עומד נביא בשער העיר עם מגילת חזון חתומה בחותם שמיים. אין קול עליון שמצווה עלינו איך לתקן ומה בדיוק לגאול. דווקא החוסר הזה הוא שמעמיד אתכם במבחן אמיתי: להבין שהגאולה לא תיפול עליכם משמיים, אלא תבוא בכוח האמונה שלכם. היום הבחירה להאמין בעתידכם אינה צו אלוהי אלא בחירה יומיומית – לקנות, לנטוע, להיאחז בארץ ולהרים אותה מחדש. כשאין הבטחה כתובה – רק האמונה הופכת נבואה למציאות.
גם היום, כמו אז, אני אומר לכם: "עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹאת". זו נבואתי, אך היכולת להגשימה טמונה רק בכם. אולי לא כל אחד מכם יכול לקנות שדה מבן דודו, אך כל אחד יכול להחליט לראות את טוב הארץ הזו, להיאחז בה, להעמיק את קשריו עם גפנה ועם תאנתה.
לא בניסים תיבנה הארץ, אלא באמונכם בה. ואני – ירמיהו בן חלקיהו, נביא החורבן והתקווה – עומד וקורא: אל תרדו מצרימה. קנו את השדות. טעו את הכרמים. עוד ישוב קול ששון וקול שמחה בארץ הזאת – זו נבואתי, והיא תתגשם אם רק תאמינו בה.