טור דעה אורח: זכריה בן עדו
והינה ראיתי בלילה, שניים עומדים בשער העיר. האחד חרש, נושף קול דממה זועפת. השני אילם, פיו פעור, לשונו קשורה, מבטו כולו תוכחה. ופניהם פונות לאחור, איש אינו שומע ואינו מבין. וביניהם, ילד קטון. פניו מביטות קדמה. ואשוב ואשא עיניי ואראה והינה מגלה עפה והיא ריקה. ויאמר אליי קח זו המגילה ותנה אותה לילד. הוא אשר יכתוב את מגילת העם.
החזון הזה אינו דמיון שווא. הביטו אל מחוץ למסכיכם ותחזו בעם שפיו לא מדבר וליבו לא שומע. ופניהם אחור. בני עמי, כבר בכיתם. וכבר זעקתם. ועוד תשובו לבכות וגם את זעקת ליבכם תשמיעו על אשר קרה אתכם. אך פניכם אחור. אל מה שהיה ולא אל מה שעוד יהיה. ולא טוב הדבר.
אנחנו עם שמביט על ההיסטוריה כעל שדה חרוש: כל דור מותיר בו תלם, וכל דור מנסה לזרוע בו משהו חדש. לעיתים אנחנו קוצרים תקווה. לעיתים מריבה. ואנחנו אלה שבוחרים מה לזרוע ומה נקצור. בשנים שקדמו לחורבן השביעי באוקטובר זרענו מחלוקת, וקצרנו חורבן. ומאז החורבן בחירה בידינו: פנינו קדמה או לאחור? תחילה בחרנו להביט קדמה, עתה שבים אנו ומביטים לאחור. אל הכעס, אל האשם, אל שנאת החינם.
צום תשעה באב שחלף לו, אינו רק יום של זכר החורבן. הוא סמל של שבר שלא הצלחנו לרפא: השבר שבין אדם לרעהו, בין שבט לשבט, בין הציבור לעצמו. כל דור ושבריו, כל דור והגדרותיו. בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה, בין עולי בבל לאנשי ירושלים, בין שמאל וימין, בין דתיים וחילונים, בין תומכי רפורמה למתנגדיה.
האמינו לי. גם אני דיברתי אל עם עייף, שנחבט בגלות, שניסה לשוב ולבנות את מקדשו – ועמד קפוא, מבולבל, מהוסס . דעו כי עם כזה לא צריך זעם על העבר. הוא צריך תקווה וחזון. הוא צריך מישהו שיאמר לו: ההיסטוריה נכתבת ממש עכשיו. המגילה הריקה בידיכם. כה אמרתי אז, כה אומר עתה: השבר אינו גזירת גורל. הוא קריאה. והקריאה אליכם ברורה: העבירו את המגילה לדור הבא.
אני רואה את עתידכם בפנים של נערים ונערות, הלוחמים היום בעזה ובגבול סוריה ולבנון. הם, ולא חברי כנסת. הם, ולא פרשני אולפנים. הם, ולא צייצנים. הם אלה שנושאים בעצם היותם את בשורת ה"יחד" שאיתה תוכלו לנצח. הם לא שואלים מי בעד הרפורמה ומי נגדה, מי הציב ביתו ביהודה ושומרון ומי בגוש דן, מי חי בעיר ומי בקיבוץ. הם מבינים שהם חייבים את היחד. הם מבינים את שורשי עוצמתנו.
כשהעם שב מגלות בבל, לא הייתה זו שיבה מזהירה. היא הייתה חיוורת, קטנה, רצופת קשיים. ובכל זאת היא הייתה אמיצה. אז אמרתי: "לא בחיל, ולא בכוח, כי אם ברוחי." ואומר גם לכם: את גבורת החרב של הדור הנלחם יש להפוך לגבורת הקשב, החסד, והענווה.
החרשתם ונאלמתם. קשרתם את לשונכם ואטמתם את אוזניכם. ודווקא הם – הנערים והנערות – מביטים קדמה, ובקול הדממה הדקה שבין הפצצות, יודעים לדבר וגם להקשיב.
לכו אליהם. לא ללמד, אלא ללמוד. לא להדריך, אלא להיות מודרכים. הם יתירו את לשונכם הקשורה. הם יפתחו את אוזניכם האטומות.
זכרו ימות עולם, בינו שנות דור ודור. שאל בנך ויגדך, צעיריך ויאמרו לך.
תנו להם את המגילה הריקה, כדי שימלאו אותה ברוחם.