טור דעה אורח: רחבעם בן שלמה
אתם מדברים על "בועה", על "פילוג", על "אובדן אמון הציבור"? הרשו לי, אני המצאתי את הז'אנר. לפני שהיו לכם פידים נפרדים וצירים פוליטיים, אני הייתי פרויקט הגמר של ניתוק שלטוני. שמי רחבעם, ואת כישלון המנהיגות שלי אתם חיים, במידה מסוימת, עד היום.
ירשתי מאבי, שלמה, סטארט-אפ בשיאו. ממלכה שנראתה כמו הצלחה מסחררת, מותג-על של יציבות ועוצמה. אבל מתחת לפני השטח המרשימים, בעבעה מציאות אחרת. האם פעם עזבתי את ירושלים, את הפנטהאוז המלכותי, כדי להבין מה קורה ב"שטח"? האם הקשבתי לרחשי הלב של הפריפריה, של האיכר בעמק יזרעאל או של בעל הכרם בשומרון, אלה שנשאו על גבם את הנטל האמיתי של בניית האומה? התשובה היא לא. הכרתי את הממלכה שלי דרך דיווחים ומספרים, לא דרך פניהם של האנשים.
הם באו אליי לפגישה בשכם. חשבתם שזה מקרי? שכם היא לא סתם עוד עיר. היא הלב הפועם של הזהות השבטית, צומת דרכים היסטורי, המקום שבו הונחה אבן הפינה של האחדות שלנו. הם באו למקום שמסמל ברית וביקשו שותפות אמת. "אביך הכביד את עולנו", אמרו בפשטות, "ואתה עתה הקל… ונעבדך". הם לא רצו הפיכה, הם רצו הכלה. הם דרשו חוזה חברתי מעודכן, מלך שיבין שהממלכה אינה רק ארמון בירושלים אלא סך כל אזרחיה העובדים.
בחדר הישיבות שלי ישבו שני צוותי ייעוץ. הראשון, "הזקנים" – אלה שצמחו עם אבי והכירו את העם לא ממפות אלא מהרגליים. הם הבינו שאי אפשר לנהל את שבטי הצפון העצמאיים באותם כלים שמנהלים את חצר המלוכה. "ודברת אליהם דברים טובים", הם לחשו לי, "והיו לך עבדים כל הימים". זה היה שיעור ב"עוצמה רכה", בכוחה של מילה טובה, במנהיגות שמבינה שניואנסים הם לא חולשה אלא הכוח האמיתי.
אבל אני, ביהירותי, העדפתי את ה"ילדים". החבר'ה מהסיירת שלי. צעירים, מבריקים, שגדלו איתי בבועה הירושלמית. אלה שראו את הממלכה דרך משרדי האוצר הממוזגים. הם דיברו בשפתם של יועצי אסטרטגיה ומומחי תדמית. "משילות", "הרתעה", "עוצמה". הם ראו את העם כבעיה שצריך לנהל, לא כשותפים שצריך להקשיב להם. מה הם הבינו על מצוקת האיכר בגליל? מהמשרדים הממוזגים הם המליצו לי על המשפט שיהפוך לקללה שלי: "אבי ייסר אתכם בשוטים, ואני אייסר אתכם בעקרבים".
ה"עקרבים" שלי לא היו חיה ארסית; הם היו מטפורה לאטימות, לניתוק, לסירוב המוחלט לראות את האחר. והתוצאה? קריעה. לא פוליטית, אלא קריעה בבשר החי של האומה. הדרך מירושלים צפונה הפכה לגבול עוין. מפעל האחדות האדיר של דוד ושלמה התרסק לרסיסי מילים יהירות והחלטה אומללה אחת.
אם יש לקח שאני יכול להנחיל לכם ממרחק הכאב, הוא זה: אי אפשר להנהיג עם בשלט רחוק. מנהיגות אמיתית נולדת מהיכרות אינטימית עם כל חלקי העם, מהמרכז ועד הפריפריה, מהעמק ועד ההר. היא חייבת להתבסס על אמון, על הקשבה ועל ההבנה שלכל קהילה יש קול ותרומה ייחודית לפסיפס השלם.
אל תיתנו לחומות הזהב של ירושלים לנתק אתכם מהאנשים שבשמם אתם פועלים. כי ממלכה שנקרעת מבפנים היא הזמנה פתוחה לאויביה מבחוץ. לִמדו מהטעות שלי. היא חרוטה בנופי הארץ הזאת, צלקת שמסרבת להגליד עד היום.