טור דעה אורח: ר' זירא
שמי ר' זירא, או כמו שקוראים לי בתלמוד הירושלמי – זעירא, כלומר: זה שלא מאוגד גבוה, ואפשר לומר: מאותגר אנכית.
כן, כבר בבבל הייתי קצת חריג, וזה רק החמיר כשהחלטתי לעלות לארץ. אתם חייבים להבין: לא היה לי רע בבבל. בבל הייתה מקום שמאוד נוח לחיות בו. ארץ אפשרויות בלתי מוגבלות. מרכז התורה, עשירה בחוכמה, מלאה בתי מדרש, מקום שבו ידעו להוקיר מאמץ ולמדנות. הייתי מוכר, אהוב, מקובל.
אבל הלב שלי? הוא לא באמת היה שם. הלב שלי היה כאן – בארץ ישראל. כל לימוד של פסוק, כל אזכור של ארץ האבות, כל תפילה על ירושלים – בערו בי מבפנים. אז עזבתי הכול. לא כמי שנמלט מצרה – אלא כמי שרודף אחרי מה שנכון. עליתי ארצה כנגד הוראות מורי ורבי הנערץ. צמתי מאה תעניות כדי לשכוח את תלמוד בבל, כדי שאגיע לכאן נקי, פתוח, מוכן ללמוד את הארץ ולא רק ללמד.
וכשסיימתי את המסע המפרך לישראל – לא חיכו לי פרחים. בטח שלא שטיח אדום או טקס מרגש. המאורע הראשון שחוויתי בישראל הוא שנכנסתי לחנות קצבים וביקשתי לקנות ליטרא בשר. המוכר לא נקב במחיר. הוא ביקש לתת לי מכה עם סכין הקצבים שבידו. למה? רק כי באתי משם, מבבל. מסכת ההקנטות שעברתי לא הייתה פשוטה, והיא הגיעה גם מהאדם שברחוב וגם מתלמידי חכמים.
לא אשכח את הרגע שבו עברתי בשוק יחד עם עולים נוספים מבבל, והירושלמים צעקו לנו מהמרפסות: "אתם – מתגודדים כאן עכשיו בשוק? למה לא התגודדתם כשהיה אפשר לעלות לישראל בימי עזרא ונחמיה?". הם אפילו האשימו אותנו בחורבן הבית. לא פחות.
מאז הפורענות הקשה שעברתם בשמחת תורה, מתרבים הקולות שקוראים ליהודים שבתפוצות לעלות ארצה. "מה יש לכם לחפש שם?" אתם שואלים. אבל אני חייב לשאול אתכם: אתם באמת מתכוונים לזה?
במשך שנים, אנשים מספרים לי על "קליטת עלייה". צמד מילים יפה. אבל במציאות, אני רואה משהו אחר. אני רואה זלזול, אני רואה כעס על אלה שהגיעו "רק עכשיו", אני רואה פחד מהשונה. אני מזהה נוחות עם הרעיון שאנחנו חוזרים הביתה, אבל חוסר נוחות עם הרעיון שאנחנו מביאים איתנו גם תרבות שאתם לא מכירים.
תסתכלו סביבכם על הדור הצעיר של העולים החדשים. הם מגיעים מלאי תקווה, מלאי רצון לתרום, מלאי אהבה לארץ. ואז הם הופכים לבלתי נראים. לזעירים. לוקח להם עשרים ואף שלושים שנה להרגיש חלק מהחברה הישראלית.
אתם קוראים ליהודים לבוא מארצות הברית, מצרפת, מדרום אפריקה – אבל אני שואל אתכם: האם הם ימצאו כאן מקום? לא רק קורת גג – אלא מקום בלב? האם מי שמוותר על נוחות, על סטטוס, על קהילה – ימצא כאן אחווה? עלייה איננה רק מטוס, נחיתה וחבילת קליטה. עלייה היא קריעת זהות – ובנייה מחדש.
חשוב שתבינו: התורה שלי מבבל לא הייתה פחותה מהתורה שלכם. היא הייתה אחרת, והייתה יכולה להעשיר אתכם, אם רק הייתם נותנים לה צ'אנס. החוכמה שהעולים מביאים איתם היום לא פחותה מהחוכמה שלכם. היא אחרת. והיא יכולה להעשיר אתכם, אם רק תיתנו לה צ'אנס.
אם אתם באמת רוצים בנו, תראו אותנו. את הייחוד שלנו, את המחירים שאנחנו משלמים. את האתגרים שאנחנו חווים. את הכוחות המיוחדים שאנחנו מביאים. אל תראו בנו נזקקים ואל תראו בנו מתנשאים.
תראו בנו שותפים.