היישוב הארץ-ישראלי ידע לקחת מוטיבים מהמסורת היהודית ולהפוך אותם לאירועים עכשוויים, שנותנים לה ביטוי מודרני ומותאם לציבור ולזמנים המשתנים. לפעמים, אירועים כאלה נולדו כמעט במקרה. כך גם סיפורה של העדלאידע, שהיא מנהג פורימי חדש יחסית.
בשנת 1912, בסך הכול שלוש שנים אחרי הקמת העיר תל־אביב, כשהעיר כולה לא מנתה יותר מרחובות בודדים מצפון ליפו, חשב המורה לאומנות של בית הספר גימנסיה הרצליה, אברהם אלדמע, שיכול להיות נחמד אם יוציא את התלמידים המחופשים לתהלוכה קצרה בעיר הקטנה.
"בית הספר גימנסיה הרצליה היה אז בקצה הרחוב הראשי בתל־אביב, רחוב הרצל, והרעיון של המורה המיתולוגי אלדמע היה להצעיד את התלמידים, כשהם לבושים כדמויות מתוך מגילת אסתר, מבית הספר אל הקצה השני של העיר – במרחק 350 מטר. התהלוכה עוררה התלהבות אדירה, והתושבים הצטרפו למצעד. בעקבות ההצלחה הצהיר ראש העיר מאיר דיזנגוף, שהתהלוכה צריכה להפוך למסורת שנתית. זאת הייתה יריית הפתיחה", מספרת מיכל מינסקי, מומחית לנוסטלגיה ארץ-ישראלית ולתל־אביב הקטנה.
ומאז בכל שנה התקיימה עדלאידע?
"לא בדיוק. אחר כך פרצה מלחמת העולם הראשונה, והתקופה לא התאימה לחגיגות, מה גם שבהמשך הטורקים הגלו את תושבי תל־אביב. רק בשנת 1920 החליטו לחדש את המסורת, והתכוננו לעדלאידע גדולה, אבל לקראת יציאת התהלוכה הגיעה הידיעה מהצפון שבתל חי נפלו שישה חלוצים, בהם הגיבור הלאומי יוסף טרומפלדור, וראש העיר דיזנגוף החליט לבטל את התהלוכה. אלדמע עוד ניסה לשכנע אותו לקיים את העדלאידע בכל זאת, בטענה שאנשים מחכים לזה ושהיא עשויה להרים להם את מצב הרוח, אבל דיזנגוף עמד על דעתו שזו לא עת לחגוג".
מתי היא הפכה לקרנבל העירוני ההמוני שאנחנו מכירים?
"בשנות ה-30. באחת התהלוכות מהשנים האלה תועדו לפי הערכות 250 אלף איש, בזמן שכל היישוב היהודי באותה תקופה מנה בסך הכול 400 אלף איש. המשמעות היא שהשתתפו בו לא רק יהודים מכל רחבי הארץ אלא גם לא-יהודים – בעיקר ערבים רבים מיפו. עד אז לא היה דבר דומה לקרנבל הזה, והוא היה מוקד משיכה לאנשים מכל הארץ. ככה קראו לזה: קרנבל פורים. עוד לא קראו לזה עדלאידע".
איך קיבלה העדלאידע את שמה?
"בשנת 1932 נערכה תחרות לבחירת שם עברי לקרנבל, והוגשו מאות הצעות. ביאליק הציע את 'פּוּרָה', טשרניחובסקי את 'אסתורת' ושלונסקי את 'צהלולה'. ההצעה שנבחרה הייתה של הסופר י"ד ברקוביץ, מתרגמו של שלום עליכם, 'עדלאידע', על שם ההגעה לשכרות בפורים – 'עד דלא ידע' – המופיעה בתלמוד הבבלי".
לקראת יציאת התהלוכה הגיעה הידיעה שבתל חי נפלו שישה חלוצים, בהם טרומפלדור, וראש העיר החליט לבטל את התהלוכה
50 המלצות למלכת היופי בזכות החמור
מתי התחילה הדעיכה של העדלאידע המסורתית?
"בשנות ה-50 התהלוכות היו עדיין מאוד פופולריות, אבל הפכו להרבה יותר מסחריות. ראו בהן לא רק דמויות מסורתיות, אלא גם תחפושות של מוצרי צריכה מוכרים של חברות מסחריות וגופים כמו שמן, קופות חולים, ויצו וכדומה. זה הפך למצעד של תדמיות שיש בו פן מסחרי בולט. בסוף שנות ה-50 המצעד דעך, והוא חזר רק בשנות האלפיים, בייחוד בחולון שממותגת כעיר הילדים. אבל התהלוכות האלה כבר שונות מהעדלאידות בשנות השיא שלהן, שהיו אירועי ענק שהגיעו אליהם יהודים לא רק מכל רחבי הארץ אלא גם מכל העולם. כיום כל עיר עורכת אירועי פורים גדולים משלה".
כמו בשיר, "אומרים שהיה פה כיף לפני שנולדתי"…
"ממש. והכיף לא התמצה רק בעדלאידות: בתל־אביב הקטנה של שנות ה-20 היו נהוגים גם נשפי פורים גרנדיוזיים, שארגן הרקדן והיזם ברוך אגדתי. הוא היה עורך נשפי פורים בסטנדרט מאוד גבוה, בתשלום, שבמסגרתם נבחרה גם 'מלכת הנשף' שנקראה 'אסתר המלכה העברייה' והיא זו שהובילה את העדלאידע. התחרות הזאת הייתה למעשה תחרות היופי הראשונה בישראל, ומעניין לגלות שהיא החלה רק כמה שנים אחרי התחרות האמריקאית שנולדה בשנת 1921 באטלנטיק סיטי".
הנשף היה אירוע מבוקש?
"מאוד. הוא התקיים באולם סגור, אבל כל כך הרבה אנשים הגיעו וגם זלגו לרחובות, ולכן לפעמים מתבלבלים בין הנשפים של אגדתי לעדלאידע. הטקס עצמו נערך לפני פורים, כדי ש'המלכה' תוכל להוביל את העדלאידע. הזוכה המפורסמת ביותר הייתה ציפורה צברי, תושבת כרם התימנים, שנקראה 'מלכת אסתר התימנייה'. כדי להתקבל לתחרות היופי היה על המתמודדות להשיג 50 המלצות, ומכיוון שצברי עבדה לפרנסתה בחלוקת חלב והייתה עוברת מדי בוקר בין הבתים עם החמור שלה, היא הצליחה לעמוד בתנאי הזה בקלות".
צלם טוב ידע לתקשר עם הילדים
מינסקי עובדת בארכיון הצלמניה, חנות צילום ותיקה בתל־אביב, שהחלה את דרכה כאחת מחנויות הצילום הקטנות שהיו פזורות לאורך רחוב אלנבי, ומחזיקה בארכיון הצילומים הפרטי הגדול ביותר בארץ. "מתוך עבודתי בצלמניה וביצוע תחקירים היסטוריים רבים כתחקירנית, נחשפתי במהלך השנים לכמויות עצומות של חומרים, והתחלתי להעביר סיורים והרצאות כדי לחשוף עוד אנשים למידע הזה ולהכיר להם את היומיום של פעם".
מה היו הסיבות לבוא להצטלם בחנות הצילום?
"מצלמות ביתיות לא היו למרבית האנשים עד שנות ה-60, ולכן היה מאוד מקובל ללכת בבוקר חג הפורים לסטודיו צילום כמו זה של הצלמניה ולהצטלם עם התחפושת. היו באים לסטודיו גם בימי הולדת או כדי לשלוח תמונה משפחתית לקרובים בחו"ל. להרבה אנשים מבוגרים יש עד היום באלבומי הילדות שלהם תמונות ילדות שצולמו בצלמניות".
איך הצילומים שונים מהצילומים של היום?
"היום ילדים רגילים להצטלם, אבל אז היו הרבה שהתביישו או שהאור סנוור אותם. יש צילומים לא מוצלחים, שבהם הילדים לא מחייכים או שרואים את ההורים מנסים להרגיע. צלם טוב היה צריך לדעת לתקשר עם הילדים והמצולמים האחרים, ליצור את האווירה שתאפשר להם להשתחרר ולהצטלם טוב. זאת הייתה מומחיות בפני עצמה".
היום עדיין באים להצטלם?
"מעט. משנת 2011 ועד 2023 הצלמניה עברה מהמיקום ההיסטורי שלה ברחוב אלנבי למקום שהיה אמור להיות זמני ולא היה בו סטודיו, כך שרק מעטים באו להצטלם. בשנים האחרונות, במשך שלוש שנים ערכנו בפורים אירוע מיוחד של צילומי תחפושות עם עיבוד היסטורי, כדי שהצילומים ייראו כמו צילומים של פעם, כאילו אלה תמונות משנות ה-20".
מחופש למשחת כלים "אמה"
מינסקי חוזרת להיסטוריה שמשתקפת בחיי היומיום: "נהוג לחשוב על היסטוריה דרך תהליכים גדולים, אבל ההיסטוריה החברתית והיומיומית, שבאה לידי ביטוי בצילומים, היא בעיניי לא פחות חשובה ומעניינת. חלק ממה שאפשר ללמוד מהצילומים האלה הוא איך פורים שינה את אופיו, וקיבל סממנים לאומיים ומקומיים יותר מאשר דתיים. חגיגות פורים נשארו, אבל הפכו להיות פחות קשורות למגילה".
איך המעבר מחג דתי לחג לאומי בא לידי ביטוי בתחפושות?
"בשנים המוקדמות, מטבע הדברים, התחפושות היו בעיקר מסורתיות, אבל עם הזמן נעשו נפוצות גם תחפושות שקשורות להווי הלאומי. למשל, תחפושות של אנשי מקצוע למיניהם –כבאי עברי, אחות רחמנייה, נהג אוטובוס, שוטר בריטי, שהיה לבוש במדים הייחודיים עם גרביים משוכות עד הברך. בצילומים משנות ה-50 רואים עם תחפושות הקשורות למותגים מקומיים וחברות מסחריות – לחברת 'שמן', למשחת שיניים או למשחת כלים 'אמה'. לא ראיתי כמעט תחפושות של דמויות זרות. אפילו תחפושת הקאובוי הפופולרית הגיעה רק מאוחר יחסית, בסביבות שנות ה-40. אבל את הכול צריך לומר בהסתייגות, כי לא תמיד קל להבחין מהי התחפושת".
למה קשה להבחין?
"רק משנות ה-60 התחפושות נעשות יותר ברורות, והקאובוי למשל מתחיל להיראות כמו קאובוי. לפני כן, בעיקר בשנות ה-30, רואים הרבה תחפושות עם אביזרים בודדים – למשל, ילד עם צעיף על הראש או עם כובע גדול. באחת התמונות מצולם ילד עם כובע ברט ומקטרת, וקשה לדעת למה הוא התחפש – למבוגר, לבלש, מי יודע? לגבי הילדות, בדרך כלל כשהן היו לובשות שמלות יפות אפשר לנחש שהן מתחפשות למלכת אסתר, ולפעמים הן היו לובשות תלבושות עממיות של לאומים אחרים ומתחפשות לספרדייה, לרומנייה וכדומה. אבל לפי צו שהוציא מנהל המשטרה העירוני בשנות ה-20, אסור היה להתחפש לבני דתות אחרות כדי לא לפגוע ברגשותיהם. זה עשוי ללמד שהייתה תקופה שאנשים כן התחפשו לבני דתות אחרות".
מהו ההבדל הכי גדול בין התחפושות של אז לאלה של היום?
"כנראה הפשטות והצניעות. המשאבים הכלכליים היו מוגבלים מאוד. רואים את ההבדל הזה גם במשלוחי המנות של פעם, שהיו הרבה יותר צנועים מהיום. וכמובן, היו שמים אוזני המן תוצרת בית עם המון פרג, ולא עם שום מילוי אחר. בחנות התבלינים הוותיקה 'האחים פרונט', הניצבת מאז שנות ה-40 בכניסה לשוק הכרמל, סיפרו לי שבכל פורים היה משתרך תור ארוך לפני החנות, כי את הפרג צריך לקנות טרי, וכולם היו מכינים אוזני המן בבית".
אנחנו יכולים לשאוב רעיונות מהתחפושות של פעם?
"אני לא בטוחה שאנחנו יכולים ללמוד מהעבר יותר מדי מבחינת רעיונות לתחפושות, כי הן היו פחות מגוונות אז, אבל אפשר לשאוב השראה מתוך רמת המקוריות של התחפושות, שנתפרו בעבודת יד והפגינו לפעמים יצירתיות רבה, גם בגלל התנאים הכלכליים הדחוקים. ראיתי למשל בכמה צילומים שהשתמשו בקופסאות גפרורים ריקות בתור חבק לצעיף או לעניבה. אז נכון שהיום אפשר לקנות תחפושות זולות מאוד מבדים מבריקים ולא חייבים להתאמץ, אבל מי שרוצים לחזור לתחפושת מקורית, יכולים בהחלט ללמוד מפעם".