מתירי העגונות

בטבח שמחת תורה לא הסתפקו מחבלי החמאס ברצח הקורבנות, אלא במקרים רבים גם השחיתו את גופותיהם באופן שהקשה על זיהוים. נוסף על כך, מכיוון שהמחבלים חטפו גם אנשים חיים וגם גופות של נרצחים, נותרו משפחות רבות בחוסר ודאות באשר לגורל יקיריהם. חוסר ודאות כזה הוא נורא, אך נוסף לקושי הנפשי, על נשותיהם של אותם נעדרים מוטל קושי נוסף – סטטוס העגינות. 

לפי ההלכה, אישה שגורלו של בעלה לא נודע לא יכולה להינשא בשנית או להביא ילדים לעולם עד שמותו ייקבע, או עד שהבעל ישוב וייתן לה גט. כך העלתה המלחמה הנוכחית צורך חברתי שלא היה בכותרות כבר חמישים שנה, והביאה להקמתו המחודשת של בית דין לנושא העגונות. 

יום ההזדהות עם העגונות, החל השבוע, הוא בדיוק הזמן להיזכר בניסיונות התרת עגונות בעבר, ולהבהיר מהי המשמעות של עגינות, מדוע רק נשים נתקלות בבעיה הזאת, למה זה כל כך מסובך, ואיך בכל זאת אפשר לפתור את הבעיה?

יעזור בית דין 

בדיני הנישואים היהודיים, יש לגברים ולנשים מעמד שונה: האיסור על גבר לשאת כמה נשים במקביל אינו מהתורה, ואילו האישה נישאת על פי התורה לגבר אחד בלבד ומחויבת בעונשים כבדים מאוד במקרה של ניאוף. בעידן המודרני, חוסר השוויון הזה לא בא לידי ביטוי במצבי שגרה, מכיוון שהיום גם לגבר אסור לשאת אישה שנייה, וחוסר נאמנות בנישואים נחשב למעשה חמור בלי קשר למגדר. אבל במצבי קיצון ומצוקה, מעמדם השונה של בני הזוג עלול לשוב ולעלות. 

על פי ההלכה, על מנת להתגרש נדרשת הסכמה של שני בני הזוג. אי אפשר להכריח אדם להתגרש, ואי אפשר לערוך את הטקס בהיעדרו של אחד מבני הזוג. הדרך היחידה להכריז על סיומם של נישואים במעמד צד אחד היא לקבוע את מותו של האחר. אז מה קורה כאשר אחד מהם סובל מפגיעה חמורה או נעלם לשנים רבות, ואינו יכול לתת את הסכמתו? מצבו המשפטי של גבר שאשתו נפגעה או נעלמה פשוט בהרבה מזה של אישה במצב זה. בעוד הגבר יכול להביא ילדים לעולם, ובתנאים מסוימים אפילו להתחתן בשנית, אישה שגורל בעלה לא ידוע או שאינו מסוגל לתת לה גט – לא יכולה להתחתן. אישה כזו נקראת "עגונה". 

פוסקי הלכה לאורך הדורות השקיעו מאמצים רבים כדי למצוא דרכים לשחרר נשים מעגינותן, תוך שמירה קפדנית על עקרונות ההלכה. לאור החשיבות הרבה שהעניקו חכמים להתרת עגונות, ההלכה במקרים אלה מגלה גמישות מפתיעה, מאמצת טכנולוגיה חדשה ומתאימה את עצמה למציאות בשטח. עם זאת, במקרים אלה קיים חשש מפני דחייה של פסק ההלכה על ידי בית דין אחר, מצב שיחמיר את קשייה של האישה ושל משפחתה עוד יותר ויגרום למחלוקת חמורה באשר למעמדם האישי של בני המשפחה כולם. לכן, על מנת להתיר עגונה, על בית הדין להקפיד הקפדה הלכתית יתרה ולהיות מוסכם על כל בתי הדין. 

"צוותים מיוחדים של הרבנות הצבאית נשלחו לשטחי הקרבות בניסיון לאסוף חפצים אישיים, עדויות וסימנים נוספים למותם של החללים. למען האלמנות הצעירות קבע בית הדין את מותם של חללים על פי עדויות נסיבתיות בלבד"

הרב עובדיה יוסף – מושיע אלמנות המלחמה 

גם במלחמת יום הכיפורים, כמו בחודשים הראשונים של מלחמת "חרבות ברזל", היו קשיים בזיהוי חלק מהחללים. במציאות שבה היו שבויים רבים, גופות שהושחתו, שמועות על החלפת דיסקיות זיהוי בין חיילים, וחללים רבים שהוטמנו בקבורה זמנית – נוצר קושי לקבוע את מותם של חלק מהחללים, והם הוגדרו נעדרים. חלק מאותם נעדרים היו נשואים, ועל מנת להתיר את העגונות הצעירות התכנס בית דין מיוחד. לראשות בית הדין נבחר הרב עובדיה יוסף, שהיה אז הרב הראשי לישראל, הראשון לציון, והיה ידוע בבקיאותו ההלכתית ומוסכם גם על החוגים השמרניים ביותר בחברה הישראלית. 

מלחמת יום הכיפורים הותירה קרוב לאלף אלמנות צה"ל, ועל תעודות הפטירה של כל אחד מבעליהן חתם בית הדין בראשותו של הרב יוסף, כדי שחלילה לא יוטל ספק באף אחת מהן, והאלמנות הצעירות לא ייתקלו בקשיים בעתיד. מתוך מאות המקרים, קביעת מותם של כמה עשרות מהחללים הייתה מורכבת במיוחד. צוותים מיוחדים של הרבנות הצבאית נשלחו לשטחי הקרבות בניסיון לאסוף חפצים אישיים, עדויות וסימנים נוספים למותם של החללים. במשך כחצי שנה התכנס בית הדין יום-יום במטרה לשמוע עדים ולרדת לפרטי הפרטים של התיקים, כדי שיצליח לקבוע את מותם של כל אחד מהנעדרים, ולא ישאיר אף עגונה. בשל חומרת המצב ולמען האלמנות הצעירות, קבע בית הדין את מותם של כמה חללים על פי עדויות נסיבתיות, וללא עדויות חותכות. 

בריאיון שהעניק כמה שנים לאחר מכן לעיתון "דבר" סיפר הרב עובדיה יוסף: "ישבנו כשישה חודשים, ארבע–חמש שעות בכל יום. היו חללים שלא נשאר מהם זכר. עצמות, קצת אפר. היו צריכים לגבות עדות מפי חיילים שראו את האסון שהתרחש. היינו מזילים דמעות, דמעות כמים ניגרו. גם בלילות לא שכבנו, לא ידענו שינה". בסופו של דבר הצליח בית הדין להתיר את כל עגונות המלחמה, בפסקי דין שהתקבלו על כלל החוגים. מאות נשים זכו להתחתן בשנית ולהקים משפחות, בזכות פעילותו המאומצת, יושרו הבלתי מעורער ומעמדו ההלכתי של בית הדין בראשותו של הרב יוסף. 

הרב עובדיה יוסף: "ישבנו כשישה חודשים, ארבע–חמש שעות בכל יום. היינו מזילים דמעות, דמעות כמים ניגרו. גם בלילות לא שכבנו, לא ידענו שינה"

חמישים שנה לאחר מכן 

במהלך מלחמת חרבות ברזל, חמישים שנה לאחר שבית הדין ההוא סיים את תפקידו, שוב נדרשנו כחברה להתיר עגונות מלחמה. לשם כך נעשה שימוש בטכנולוגיות חדשות ובגילויים מדעיים לזיהוי חללים, כגון דגימות DNA, צילומי שיניים וטביעות אצבע. באופן פורץ דרך קבעו ביחידה לזיהוי חללים ברבנות הצבאית מוות של אדם על פי זיהוי של איברים החיוניים לקיום חיים, גודל מסוים של רקמות חיוניות או כמות מסוימת של דם שנתגלו, בלי להמתין לגופה שלמה. על מנת לקבוע את מותם של החללים שגופותיהם נחטפו, נעשה גם שימוש בסרטונים שצולמו בשטח. 

ההלכה אינה רק כלי מעשי ליישום חזון ולפתרון בעיות; היא גם משמשת כלי לשימור המסורת של העם היהודי והבטחת המשכיותו. לכן, לא תמיד קל לה להתאים את עצמה לשינויים. פעמים רבות מותקפים פוסקי הלכה על חוסר נכונותם להתאמות ולשינויים. עם זאת, כאשר על הפרק מונחים גורלותיהם של אנשים ונשים בין חירות לסבל, בין בדידות נצחית להקמת משפחה – עם ישראל ופוסקי ההלכה שלו ידעו להשתמש בכללים ובנתונים כדי להתגבר על המכשולים, לסייע לנתונים בצרה ולהתאחד תחת הנהגה אחת.