"לא ראה שמחה מימיו"
שיאו הרגשי של חג הסוכות היה "שמחת בית השואבה" – אירוע שהתפתח בתקופת בית שני, ונערך במוצאי יום טוב הראשון של חג הסוכות ובכל לילה בימי חול המועד. המשנה יצאה מגדרה כדי לתאר את עוצמת החוויה וקבעה: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה – לא ראה שמחה מימיו!"
במרכז החגיגה היו המים. בימים רגילים, מדי בוקר עם עלות השחר היו מקריבים במקדש את "קורבן התמיד" ואיתו מנסכים על המזבח יין. בימי חג הסוכות, נוסף ליין היו מנסכים גם מים ממעיין "השילוח", בתפילה לשנה שתשפע גשמי ברכה, רגע לפני בוא החורף. מדי לילה הייתה יוצאת שיירה מן המקדש אל המעיין, להביא את המים למקדש. כאשר היו מגיעים ל"עזרת הנשים" במקדש – החלק הפנימי ביותר שאליו העם הורשה להיכנס – החלה החגיגה.
עזרת נשים הוארה באופן שהפך את הלילה ליום. ארבע מנורות זהב עצומות הוצבו במרכז העזרה, והפיצו אור לירושלים כולה. לאור מנורות האש הגדולות, הייתה נערכת מסיבה המונית, לצלילי נגינת הלוויים על מגוון כלים, לרבות נבלים, כינורות וחצוצרות.
לפי המשנה, במסיבה זו "חסידים ואנשי מעשה" היו רוקדים עם לפידים בידיהם. את השמחה הובילה ההנהגה הדתית, וכך הפכה את החגיגה הסוערת לאירוע דתי. בין השאר, מתארת הגמרא איך היה נשיא הסנהדרין רבן שמעון בן גמליאל הזקן רוקד תוך כדי ג'אגלינג עם שמונה לפידים בוערים שהעיף באוויר.
"התיקון הגדול"
לפסטיבל שכזה היה כמובן פוטנציאל למה שהוגדר בלשון חז"ל "קלות ראש", כלומר, חריגה מעבר לגבולות ההתנהגות הראויה בבית המקדש: עירוב לא ראוי בין גברים לנשים, הפרת כללי ההתנהגות של הר הבית, או חלילה אפילו עבודה זרה. לשם כך, הוכנסו אלמנטים יהודיים ודתיים לטקס, שלא היו בקרנבלים מקבילים בתרבויות אחרות באותה התקופה.
המשנה מתארת כיצד בכל שנה, במוצאי החג הראשון, נפתחו החגיגות בהתקנת "התיקון הגדול", שלא היה רק תקנה הלכתית, אלא גם פתרון הנדסי-אדריכלי. את "עזרת נשים" הקיפו במרפסות מיוחדות, שעליהן רקדו הנשים, וכך נמנע עירוב בין גברים ונשים בשטח המקדש, תוך הבטחת השתתפותן המלאה של הנשים בשמחת המצווה.
צעד נוסף שנועד לשמור מפני עבודה זרה היה האירוע שחתם את המסיבה. עם עלות השחר הכוהנים והעם היו צועדים מזרחה, לכיוון השמש העולה. כשהיו מגיעים לנקודה המזרחית, היו מסתובבים עם גבם לשמש ומכריזים: "אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה, והמה משתחווים קדמה (מזרחה) לשמש, ואנו לה' עינינו". כך, הדגישו החוגגים כי הפסטיבל והריקודים אינם פולחן זר, אלא חלק מהיהדות ומוקדש לאלוהים.
"עבדו את ה' בשמחה"
בדומה לשמחת בית השואבה בסוכות, פסטיבלים וחגיגות המוניות התקיימו במקדש במועדים נוספים. בליל ט"ו באב, למשל – שעליו נאמר "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים" – היו יוצאים הרווקים והרווקות לכרמים לנשף ריקודים לאור ירח.
אבל מה שהיה יכול להפוך למסיבת ריקודים סוערת ופרועה, קיבל אופי חינוכי וחברתי כשהמשנה הציגה כללי מסגרת: על הנשים ללבוש בגדים לבנים, ואף אחת לא לובשת את בגדיה שלה, אלא שואלת בגדים מחברתה, כדי שלא לבייש את מי שאין לה בגדים יקרים. נוסף על כך, חז"ל גם נותנים לגברים טיפ לפי מה כדאי לבחור כלה: לא להתעסק ביופי, אלא ברקע האישי של הנשים.
פסטיבל נוסף ליווה את טקס הבאת הביכורים: תושבי כל המחוזות בארץ היו מתכנסים לפנות ערב בערים וישנים בפארקים העירוניים. בבוקר היו יוצאים התושבים בשיירות עמוסות בביכורים של גידוליהם החקלאיים. בראש התהלוכה פסעו שוורים שקרניהם מצופות בזהב לצלילי מנגינת חליל, בדרך לירושלים.
קצת לפני הכניסה לעיר היו השיירות עוצרות, וחשובי ירושלים היו יוצאים לקראתן ומלווים את הבאים עד הר הבית, שם היה מביא כל אחד את הביכורים אל המקדש בליווי אמירת קובץ פסוקים קצר שמספר את סיפורו הלאומי של עם ישראל מתקופת האבות, דרך שעבוד מצרים ועד ההתיישבות בארץ ישראל. לצד המצווה הדתית הרשמית מדגישה המשנה: "אין קוראים פרשת ביכורים אלא בזמן שמחה".
"חדש ימינו כקדם"
גם היום טקסי ביכורים וחגיגות ט"ו באב ממשיכים להיות נפוצים בקהילות שונות בארץ. למשל, בקיבוצים נהוג לחגוג בחג השבועות את הגידולים החדשים של השנה, וגם את התינוקות החדשים שנולדו. גם בט"ו באב נערכים בכל רחבי הארץ הופעות חוצות, מיצגים רומנטיים ומסיבות קיץ תחת כיפת השמיים, שמוציאות אותו מהשוליים הדתיים אל לב התרבות הקהילתית והבידור הציבורי. ט״ו באב עובר היום מהשדה והכרם אל הבמה והרחוב, ומאפשר לצעירים למצוא מקום לחגוג.
אולי בניגוד לביכורים ול"יום האהבה", שמחת בית השואבה עדיין נחגגת בעיקר בבתי כנסת ובקרב שומרי המסורת. באירועים עירוניים וקהילתיים ברחבי הארץ לפידים נדלקים, תזמורות מנגנות ומתקיימים ריקודים המוניים, בהשתתפות זמרים, פייטנים ורבנים.
כל הפסטיבלים היהודיים הקדומים התאפיינו באותה תכונה מיוחדת – הרצינות הדתית והקדושה לא מבטלות את השמחה ואת החגיגה, אלא להפך: הפסטיבל הוא חלק מהמצווה. המסורת היהודית מלמדת אותנו ששמחה היא עצמה עבודת קודש. האור, המוזיקה והקהילה יכולים להיות דרך להתחבר למשמעות עמוקה יותר.