קבלו אותם: המשלחת התנ”כית לאולימפיאדה

המשחקים האולימפיים הראשונים נערכו באולימפיה שביוון העתיקה, ולא ממש התאימו לעם היהודי. למשל, הם התבצעו בעירום מלא והיו חלק מפולחן זאוס. כיום, כאשר המשחקים האולימפיים הפכו לעניין תרבותי יותר ודתי פחות, אפשר לחזור אל ספר הספרים ולבנות את המשלחת האולימפית שלנו לכמה ענפים בולטים.

ריצה: אחימעץ בן צדוק

ריצה, ובמיוחד ריצת המאה מטרים, היא גולת הכותרת של האתלטיקה הקלה. מתברר שענף הריצה היה בולט גם בספר הספרים: לא פחות מ-80 פעמים מופיעות ריצות בתנ”ך, ועוד 25 פעמים מוזכר התפקיד של “רץ”, לא על לוח השחמט, אלא דווקא במגילת אסתר שבה הרצים נוטים לצאת דחופים בדבר המלך.

אז את מי נזמין למשלחת האולימפית בענף הריצה? הרץ הראשון בתנ”ך הוא אברהם אבינו, שרץ לקבל את פני אורחיו ולהגיש להם מזון מהיר: “וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ”. גם אליעזר עבד אברהם, רבקה, עשיו, לבן הארמי ו”איש בנימין” המסתורי רצו פה ושם. יוסף, לעומת זאת, רץ מבלי שרצה: הוא “הורץ” מן הבור כדי להביאו לפני פרעה: “וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת-יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר”.

אבל מעל כולם נמצא אחימעץ שנזכר בתוך הסיפור על מרד אבשלום בדוד אביו, כמסופר בספר שמואל ב. 12 פעמים נזכר השורש ר.ו.ץ בסיפור זה, ושיאו מגיע במרוץ צמוד בין צמד שליחים שמיהרו לבשר לדוד על מותו של אבשלום וסיום המרד: אחימעץ בן צדוק הכהן ו”הכושי” האלמוני. בפוטופיניש, התברר שאחימעץ היה מהיר יותר: “וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי”.

אחימעץ הוא האיש שלנו לאולימפיאדה בענפי הריצה.

הטלת כידון: שאול המלך

הטלת כידון היא אחד מענפי האתלטיקה וממקצועות ה”קרב רב”. אנחנו מכירים כיום את הטלת הכידון למרחק, אך ביוון העתיקה הייתה תחרות מקבילה של הטלה אל מטרה. זו התחרות שעליה נדבר.

אז נכון, הכידונים בתנ”ך מעולם לא הוטלו. הם נזכרים כחלק מכלי נשק שנועדו לקרב, והיה להם גם היבט סימבולי. כך, למשל, יהושע מסמן בעזרת הכידון ללוחמיו מתי לתקוף את העי: “וַיֵּט יְהוֹשֻׁעַ בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר בְּיָדוֹ אֶל הָעִיר”. אבל טוב שיש לנו חניתות בתנ”ך.

החנית נזכרת בתנ”ך 47 פעמים, ביניהם בנבואות מפורסמות: “וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה”.

אולם, הטלת חנית למטרה מצוינת כמיומנות ייחודית לשאול המלך, בעיקר כאשר היא דוד: “וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת-הַחֲנִית וַיֹּאמֶר, אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר”. הבעיה שבפניה ניצב שאול – מטרה נעה: “וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו פַּעֲמָיִם”. אנחנו מאמינים ששאול היה פוגע היטב במטרה נייחת, ומצרפים אותו למשלחת האולימפית.

הינו מצרפים גם את פנחס והרומח שבו השתמש לטיפול במדיינים, אבל הוא גויס כמאבטח המשלחת ולא פנוי לעבודות קנאות נוספות.

היאבקות והרמת משקולות: יעקב אבינו

היאבקות היא אומנות לחימה עתיקת יומין וגם ענף אולימפי הפופולרי במיוחד במדינות מסוימות. אחד המתאבקים המוכשרים שקמו לעם ישראל הוא יעקב אבינו שנאבק במלאך במעבר יבוק אשר על הירדן, רגע לפני הפגישה הטעונה עם עשיו. היתרון היחסי שיש ליעקב בענף זה הוא מנטלי – יכולת ההתמדה והנחישות: “וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר”. ההתמדה השתלמה, שכן הלפיתה ההדוקה שלו את יריבו שלו גורמת ליריב לבקש כניעה: “וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר”. האם יעקב יכול להשיג את המינימום האולימפי? זה תלוי ברמת ההתאוששות שלו מהפציעה שחווה באותו קרב: “וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ”.

יעקב היה יכול להתחרות בענף אולימפי נוסף: הרמת משקולות בסגנון גלילה, זאת לאחר שהשיג את המינימום האולימפי בגלילת אבן כבדה במיוחד, אשר רק כמה רועים ביחד יכולים להזיזה:
וַיֹּאמְרוּ֮ לֹ֣א נוּכַל֒ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר יֵאָֽסְפוּ֙ כׇּל־הָ֣עֲדָרִ֔ים וְגָֽלֲלוּ֙ אֶת־הָאֶ֔בֶן מֵעַ֖ל פִּ֣י הַבְּאֵ֑ר… וַיִּגַּ֣שׁ יַעֲקֹ֗ב וַיָּ֤גֶל אֶת־הָאֶ֨בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר”.

קליעה למטרה: דוד המלך

קליעה בחץ וקשת נחשבת לענף אולימפי כבר יותר מ-120 שנים. אנחנו לא מתרשמים, כי כבר בתנ”ך הענף היה פופולרי למדי. הפעם הראשונה שקשת נזכרת בתנ”ך היא בספר בראשית, לאחר גירושם של הגר וישמעאל: “וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד”. נוסף על כך, ישמעאל גדל להיות מומחה בתחום: “וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת”.

בספר שמואל א, יהונתן בן שאול משתמש בקליעה למטרה בחץ וקשת כאמצעי תקשורת סמוי: הוא ודוד מסכמים ביניהם כי טווח הירי של חיצים ישמש אותם כדי לאותת אם נשקפת סכנה לדוד מצידו של שאול. גם בספר מלכים נזכר ירי חיצים, הפעם כחלק מביטוי סימבולי של נבואה. זה קורה כאשר אלישע הנביא מורה ליואש מלך ישראל לקחת קשת וחיצים ולירות החוצה מהחלון, ומכריז: “חֵץ־תְּשׁוּעָ֤ה לַֽיהוָה֙ וְחֵ֣ץ תְּשׁוּעָ֣ה בַֽאֲרָ֔ם וְהִכִּיתָ֧ אֶת־אֲרָ֛ם בַּאֲפֵ֖ק עַד־כַּלֵּֽה”.

דוד המלך עצמו לא מוזכר כמומחה בירי בחץ וקשת, אך יש לו את מה שצריך כדי לפגוע בול במטרה. נכון, המטרה הזו הייתה גדולה למדי – בגובה שש אמות וזרת, אך עדיין הפגישה הישירה, בול בפוני של גלית הפלשתי, מרשימה: “וַיִּשְׁלַח֩ דָּוִ֨ד אֶת־יָד֜וֹ אֶל־הַכֶּ֗לִי וַיִּקַּ֨ח מִשָּׁ֥ם אֶ֨בֶן֙ וַיְקַלַּ֔ע וַיַּ֥ךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֖י אֶל־מִצְח֑וֹ וַתִּטְבַּ֤ע הָאֶ֨בֶן֙ בְּמִצְח֔וֹ”. אומנם דוד צריך לעבור הסבה מרוגטקה לחץ וקשת, אבל אנחנו מאמינים שמדליית הזהב היא בהחלט אופציה.

לו היה ענף הקליעה למטרה ענף קבוצתי, היינו שוקלים לשלוח קבוצה מאנשי בנימין, שלפי ספר שופטים: “קֹלֵ֧עַ בָּאֶ֛בֶן אֶל־הַֽשַּׂעֲרָ֖ה וְלֹ֥א יַחֲטִֽא׃”

מרוץ מרכבות: יהוא בן נמשי

מרוץ המרכבות אינו ענף אולימפי, זה נכון, אך בעבר הוא היה חלק בלתי נפרד מתרבות הספורט, ואם תבקרו בבית שאן או בקיסריה תוכלו למצוא שרידי “היפודרום”, זירת מרוץ מרכבות.

בתנ”ך נזכר מרוץ מרכבות של אחד המלכים הצבעוניים יותר שקמו לישראל: יהוא בן נמשי. יהוא רוכב ליזרעאל לאחר שנמשח למלך הבא, במטרה להרוג את יהורם מלך ישראל. תצפיתן היושב במגדל מבחין בסוסים ובמרכבות, ומבחין גם ששליחים המגיעים אל המשלחת המתקרבת לא שבים ממנה. הוא אף מזהה את סגנון הרכיבה הייחודי: ו”ַיַּגֵּד הַצֹּפֶה לֵאמֹר בָּא עַד אֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁב וְהַמִּנְהָג כְּמִנְהַג יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי – כִּי בְשִׁגָּעוֹן יִנְהָג”.

נהיגה מטורפת היא ענף שבו ישראל יכולה הייתה להיות מובילה עולמית, ויהוא בן נמשי יכול היה לייצג אותנו בכבוד בענף מרוץ מרכבות, אילו היה חוזר לעניינים.

ומי ידליק את הלפיד האולימפי?

יש שם אחד שנפקד מרשימת באי המשלחת, למרות שהיה בעל יכולות פיזיות מרשימות: שמשון הגיבור. לשמשון אכן היו מעלות פיזיות רבות, אך למרבה האכזבה, הענפים שבהם התמחה לא הוכרו כענפים אולימפיים. עקירת דלתות של עיר, הכאת פלשתים בעזרת לחי חמור ומיטוט מקדש שלם אולי משקפים יכולות מרשימות, אך לא מזכים במדליה.

ובכל זאת, היינו שולחים את שמשון בראש המשלחת, כשליח הנושא את הלפיד האולימפי, זאת בשל ניסיונו בתחום הלפידים: “וַיֵּ֣לֶךְ שִׁמְשֹׁ֔ון וַיִּלְכֹּ֖ד שְׁלֹשׁ־מֵאֹ֣ות שׁוּעָלִ֑ים וַיִּקַּ֣ח לַפִּדִ֗ים וַיֶּ֤פֶן זָנָב֙ אֶל־זָנָ֔ב וַיָּ֨שֶׂם לַפִּ֥יד אֶחָ֛ד בֵּין־שְׁנֵ֥י הַזְּנָבֹ֖ות בַּתָּֽוֶךְ”. נכון, גם לגדעון יש הישג דומה הכולל 300 לפידים: “וַיַּ֛חַץ אֶת־שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת הָאִ֖ישׁ שְׁלֹשָׁ֣ה רָאשִׁ֑ים וַיִּתֵּ֨ן שׁוֹפָר֤וֹת בְּיַד־כֻּלָּם֙ וְכַדִּ֣ים רֵקִ֔ים וְלַפִּדִ֖ים בְּת֥וֹךְ הַכַּדִּֽים”, אך הדלקת הלפידים של שמשון הייתה יצירתית יותר, שכן היא כללה גם את שינועם של הלפידים.

נו, אז איזה גיבור תנ”כי אתם הייתם רוצים לשלוח לאולימפיאדה ובאיזה ענף?