מגשי פירות יבשים מככבים ברשתות המזון ועל שולחנות בבתים רבים בישראל. בלא מעט מהם מתקיים גם סדר ט"ו בשבט, מנהג המקובלים שפשט ביהדות ספרד לערוך מעין "ליל סדר" לפירות, שהפך בשנים האחרונות למנהג רווח. גם המנהג הציוני לטעת שתילים בארץ ישראל ביום הזה נוהג עד היום בבתי ספר רבים ובתנועות נוער. אבל אלה אינן המסורות היחידות הנקשרו לחג. מבט אל תוך הקהילות השונות מגלה פסיפס מרהיב של מסורות – מברכות אישיות ועד תפקידי עצים בתיאטרון – שהפכו את ראש השנה לאילנות ליום של חיבור, התחדשות ושמחה בין-דורית.
אז איך חגגו את החג בקהילות השונות? הינה כמה מהמסורות המעניינות ביותר:
1. תיאטרון פירות בלאדינו – המנהג של יהדות סלוניקי
ביהדות סלוניקי המפוארת, החג כונה "פרוטאס" (Frutas) והוא נחגג בתיאטרליות יוצאת דופן. בבתי הספר ובקהילה נהגו להעלות מופעים ושירים בשפת הלאדינו, המהללים את שבעת המינים. גולת הכותרת הייתה "הוויכוח" – הצגה שבה הילדים התחפשו לעצים שונים. כל ילד-עץ היה נושא נאום בשבח הפרי שלו: הגפן התגאתה ביין המשמח לבב אנוש, הזית בשמן המאור, והתמר במתיקותו. הוויכוח המשעשע הסתיים תמיד במסקנה שכל האילנות חשובים וכולם תורמים ליופיו של העולם ולאחדות העם. בסיום ההצגות חולקו לקהל מגשי פירות עמוסים שנקראו פשוט "מנות".
2. תפילה על האתרוג – מנהג החסידים
בקהילות אלו נחשב ט"ו בשבט ליום סגולה מיוחד לעתיד. בספרו של רבי צבי אלימלך מדינוב, "בני יששכר", מוסבר כי ביום זה עולה השרף באילנות ונגזר גורל הפירות לשנה הקרובה. לכן, פשט המנהג להתפלל דווקא ביום זה על "אתרוג מהודר" לחג הסוכות הבא, מתוך אמונה שהשורשים הרוחניים של המצווה נטמנים כבר עכשיו.
כחלק מהחגיגה, נשות הקהילה נהגו לרקוח ריבה מיוחדת מהאתרוג ששימש את המשפחה בסוכות האחרון. אכילת הריבה בט"ו בשבט נחשבה לסגולה ולדרך לחבר בין המצוות לאורך מעגל השנה. בבתי כנסת חסידיים רבים, עריכת ה"טיש" ביום זה כוללת טעימה ממגוון רחב של פירות ארץ ישראל, תוך שירת ניגוני דבקות והודיה על פרי הארץ.
3. נזיד יבולי השדה – המאכל של יהדות מצרים
בעוד רוב העדות התמקדו בפירות האילן, יהודי מצרים העניקו מקום של כבוד גם לתנובת השדה ולחשיבות הדגן והקטניות. המקור המרכזי למנהג הוא הספר "נהר מצרים", המתאר כיצד בערב החג נהגו לבשל נזיד חגיגי המורכב מחיטה ומפול יבש. הנזיד סימל את השפע הכללי של האדמה ואת התקווה לשנה חקלאית ברוכה. אכילת החיטה, שנחשבת לראשונה בברכות, נועדה להזכיר שהאדם ניזון גם מהלחם וגם מהפרי.
4. שקיות הפתעה לילדים – המנהג של יהדות כורדיסטן
בכורדיסטן קיבל החג פן עממי וחברתי שהתמקד בחינוך ובשמחת הילדים. בספרי המנהגים של הקהילה מתואר כיצד האימהות היו עמלות ימים לפני החג על תפירת שקיות בד צבעוניות, לעיתים מעוטרות ברקמה. בבוקר החג מולאו השקיות בתערובת של צימוקים, אגוזים, תאנים מיובשות וגרגירים קלויים.
הילדים, לבושים בבגדי חג, היו עוברים בין בתי הקרובים והשכנים. בכל בית היו המבוגרים מוסיפים לשקיותיהם חופן פירות או ממתקים, והילדים היו מברכים את בעלי הבית בברכת "אילנות טובים". המנהג חיזק את הקשר הקהילתי והפך את ט"ו בשבט ליום של נתינה וערבות הדדית.
5. פרחי הבושם – המנהג של יהדות לוב
יהודי לוב פיתחו מנהג ייחודי שחיבר את החג למחזור החיים של הטבע המקומי. בט"ו בשבט הקפידו לאכול פירות רבים, אך השיא הגיע מייד עם תחילת פריחת ההדרים, אז היו הנשים יוצאות לפרדסים הריחניים כדי לאסוף את הפרחים הלבנים (ה"זאהר"). לאחר האיסוף, הן היו מזקקות מהפרחים את ה"מא זאהר" – מי פריחת הדרים מרוכזים. מים אלו לא היו רק חומר גלם לבישול – הם סימלו את תמצית ההתחדשות של החג. הם שימשו לאורך כל השנה לבישום משקאות בשמחות, לתיבול עוגיות ה"ספרה" המפורסמות ולמתן ריח טוב לאורחים, כזכר לברכת האילנות של חודש שבט.
6. "עץ חיים למחזיקים בה" – המנהג של יהדות חאלב בסוריה
אצל יהודי "ארם צובא" (חאלב), ט"ו בשבט נתפס כמעמד של התחדשות התורה. לפי מסורת הקהילה המתועדת בגנזך קידוש השם, נהוג היה להתכנס בבית הכנסת בערב החג לקריאה חגיגית של עשרת הדיברות מתוך ספר התורה. החיבור בין "יום האילן" למתן תורה נבע מהמחשבה שהתורה היא "עץ חיים למחזיקים בה".
לאחר הטקס הרוחני היו המשפחות מתכנסות לסעודה שכללה מגוון עצום של פירות יבשים וטריים, והמנה האחרונה והמסורתית הייתה "סוטלאג'" – פודינג אורז בחלב בניחוח מי ורדים. השילוב בין לימוד התורה לאכילת הפירות הדגיש את השאיפה לצמיחה רוחנית לצד הנאה ממתנות הטבע.
7. העצמה אישית – המנהג של יהדות טורקיה
בטורקיה, שולחן ט"ו בשבט היה טקס חינוכי ומשפחתי מרגש. כל פרי שנבחר לשולחן ייצג ברכה המכוונת לבן משפחה ספציפי, בהתאמה לתכונותיו או לתפקידו. ראש המשפחה בירך על החיטה, המייצגת את יסוד הקיום ושלום הבית. האם בירכה על הגפן, סמל לפוריות ולשמחה במשפחה. הבנים היו מברכים על הזיתים, ככתוב בתהילים: "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך", כביטוי לתקווה שיגדלו להיות שורשיים ומועילים. הבנות בירכו על הרימון, המייצג יופי, שפע וצניעות – בהתאם לפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה". כך, אכילת הפירות הפכה מפעולה טכנית למפגש של העצמה אישית, שבו כל אחד מרגיש כעץ צעיר המקבל השקיה של ברכה ואהבה.