בניגוד למה שלימדו אותנו, לפי מקורות קדומים הגיבורה האמיתית של חנוכה היא אישה צעירה אחת אמיצה ונועזת, שמעשה הגבורה הדרמטי שלה הצית את להבת המרד הגדול של החשמונאים. שמה היה חנה בת מתתיהו – אחות המכבים.
היוונים גזרו גזרה איומה, "גזרת הלילה הראשון". כל כלה יהודייה נאנסה על ידי ההגמון בטרם הורשתה להתייחד עם בעלה. כאשר הגיעה שעתה של בת מתתיהו להינשא, לא יכלה בת הכוהן לשאת את החרפה. היא קרעה את בגדיה בפני הקהל הגדול, נזפה בבני משפחתה וזעקה כלפיהם מדוע אינם קנאים לכבודה. אחיה המכבים זעמו. הם הערימו על ההגמון, הרגו אותו וכך פתחו בקרב נגד היוונים. לפי רש"י על מסכת שבת, סיפור זה הוא המקור לחיוב נשים בהדלקת נר חנוכה: "שגזרו היוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחילה. ועל ידי אישה נעשה הנס".
סיפורה של הבת הגיבורה מוביל אותנו אל אחד המנהגים המרגשים ביותר שהביאו עימן יהדות צפון אפריקה וקהילות נוספות: "עיד אל-בנאת" או "ראש חודש אל-בנאת" – חג הבנות.
נשים מובילות: יוזמה, חוכמה ואומץ
הכוח הדרמטי של סיפור זה, שבו אישה עומדת במרכז ההתנגדות, הוא הרקע הרוחני לחג הבנות. חג זה, המצוין בראש חודש טבת במהלך ימי החנוכה, מוקדש כולו לגבורה, לחוכמה ולעוצמה הנשית. "עיד אל-בנאת" הוא למעשה ביטוי מודגש למסורת המוכרת כבר מהמקרא, שראתה בראש חודש יום חג מיוחד לנשים. לצד בת מתתיהו ויהודית, נוכח בחג גם סיפורה של אסתר המלכה.
מלבד הדמיון המסוים לסיפור יהודית, דמותה של אסתר המלכה נקשרת לחג מכיוון שעל פי המסורת א' בטבת הוא היום שבו הובאה בפני המלך אחשוורוש והומלכה תחת ושתי. יהודית מסמלת אומץ לב יוצא דופן: בעת המצור שהטיל שר הצבא האשורי, הולופרנס, על העיר, היא התחפשה, חדרה למחנהו ועל פי המסורת האכילה אותו מאכלי גבינה שהצמיאו אותו והשקתה אותו עד שהשתכר ונרדם. יהודית ניצלה את שנתו העמוקה, כרתה את ראשו בחרבו והצילה את עמה.
גבורתה של יהודית, שהצילה את עמה בתושייה ובחוכמה, נזכרת כמקור למנהג אכילת מאכלי חלב בחנוכה. שלוש הגיבורות הללו יצרו את המסד הרעיוני לחג: נשים הן מובילות, יוזמות ומכריעות.
"בקהילות מסוימות נהגו לבקש סליחה אישה מרעותה, כמעין יום כיפור נשי ואישי"
לכל הבנות: חג הכלות, הרווקות ובנות המצווה
"עיד אל-בנאת" התחיל בקהילות צפון אפריקה והמזרח, ונחגג בקהילות יהודיות בתוניס, באי ג'רבה, בלוב, במרוקו, באלג'יר, בטורקיה וביוון. מסורות דומות התקיימו גם בפרס, בכורדיסטן, בעיראק ואפילו תימן.
לכל קהילה גרסה משלה למנהגי החג, אך בכל הקהילות נשים מכל הגילים היו מתכנסות יחד בבית לחגיגה שכללה לימוד, שירה וריקודים, כאשר הסבתות והאימהות היו מעבירות את סיפורי הגבורה והמסורת מדור לדור. בצפון אפריקה נהגו שנשים לא תבצענה מלאכה ביום זה. באי ג'רבה חגגו את החג בעיקר הרווקות, כסגולה לשידוך. בעדות אחדות נהגו שבראש חודש טבת הבחורים המאורסים היו מביאים מתנות לארוסותיהם. בחלק מהקהילות ערכו סעודה חגיגית ושלחו לבנות משלוחי מנות. סמלו הקולינרי של החג היה דלעת מבושלת וממותקת, שסימלה את החורף המתקרב ואת הברכה שבחג.
נשים נהגו להחליף ביניהן מתנות סמליות: פיסות בד, תכשיטים קטנים או ממתקים, תוך שהן מברכות האחת את השנייה בבריאות, בהצלחה בשידוכים ובפרי בטן. זה היה גם יום של אחווה ופיוס ביניהן. בקהילות מסוימות אף נהגו לבקש סליחה אישה מרעותה, כמעין יום כיפור נשי ואישי, המדגיש את חשיבות הסולידריות הנשית. ביום הזה גם נערכו טקסים שבהם התבצעה חניכה סמלית של כלות חדשות ונערות צעירות אל תוך מעגל הנשיות הבוגרת. לפני מאה שנה בדיוק החליטו ראשי הקהילה בתוניס לקיים ביום זה מדי שנה חגיגת בת מצווה שיתופית לבנות.
עלייה ארצה: מהבית אל הקהילה
כשהתקבצו העדות השונות בישראל, המנהג הביתי והאינטימי של "עיד אל-בנאת" עבר שינויים כדי להתאים למציאות החדשה. המבנה המסורתי של המשפחה המורחבת התפרק, והסמכות הנשית המסורתית שאחזה במנהג נחלשה. כתוצאה מכך, החג עבר בהדרגה מהמרחב הפרטי של הבית אל המרחב הציבורי-קהילתי.
שינוי זה לא נבע רק מפיזור המשפחות, אלא גם מהרצון של הדורות הבאים לדרוש הכרה ביופייה ובערכה של מורשתם. העברת החג לאולמות ציבוריים, למתנ"סים ולמרכזי מורשת, הפכה אותו מאירוע פנימי להצהרה תרבותית גלויה, שנתנה מענה לגעגוע ולצורך בשימור הזהות.
במציאות הישראלית, החג הפך במקומות מסוימים לאירוע רב-משתתפים המשלב תרבויות שונות, והוא זוכה לחסותם של גופים עירוניים, מרכזים קהילתיים ומוסדות חינוך, הממלאים את הצורך במרחב ציבורי לחגיגה. אירועים אלו כוללים טקסים סמליים של העברת המסורת, הרצאות על מנהיגות נשית יהודית, שיח על כתיבה, זיכרונות ושושלות נשיות ושילוב של שירים ומנהגים נשיים ממוצאים מגוונים. האתר הרשמי של משרד החינוך מפרסם גם הוא חומרי רקע על אודות החג, עובדה המעידה על הכנסתו למערכת החינוך ועל הכרה רשמית בחשיבותו ובערכו התרבותי במרחב הישראלי.
"עיד אל-בנאת" בישראל משמר את הרעיון המסורתי של אחווה, פיוס וחניכת הדור הבא. הוא נועד לחזק את זהות הקהילות והחיבור לשורשים וגם לתרום לשיח התרבותי הכללי על כוחה ומעמדה של האישה במסורת היהודית.