על החתום: החשמונאים פינת בן־יהודה

בחנוכה 1893 התחוללה רעידת אדמה קהילתית ביישוב היהודי בארץ ישראל. האחראי להתרחשותה היה לא אחר מאשר מאמר קצר בשם “מצוות צריכות כוונה”, שמחדש השפה העברית אליעזר בן־יהודה פרסם לקראת החג בעיתונו “הצבי”. כותב המאמר – נפתלי הרץ יונאס, חותנו של בן־יהודה – קרא ליהודים בני התקופה לקחת דוגמה מרוח הלחימה של המכבים ומשאיפתם לעצמאות, וחתם בהבעת תקווה “שיזול בערקינו – אם מעט ואם הרבה – דמי הגבור הנערץ הזה אשר שפך לקנאת עמו ואַרצו, שעודם חמים בדברי הימים”.

רשויות השלטון העות’מאניות פירשו את המאמר כהסתה למרד, ועצרו את בן־יהודה ואת חותנו. בתום חקירה בת שש שעות, הם החליטו להעמיד את בן־יהודה לדין והוא נאסר עד למשפטו. מחדר כלאו נאבק בעזרת רעייתו וחבריו כדי לצאת לחופשי, ושיגר מכתבים למגוון אנשי ציבור, אך את האיגרות הנוגעות ללב ביותר שלח לאשתו חמדה, שאותה אהב בכל נפשו. כך כתב לה בן־יהודה בערב האחרון לפני קביעת גזר דינו:

“חמדתי, רעיתי, חיי נפשי ורוחי

בית האסורים, נר ב’ של חנוכה אתתכ”ה [תרנ”ד]

מחר יום הדין. לבי אומר לי תקותי חזקה, כי ראה יראו השופטים בעצמם כי רק עלילות שוא העלילו שונאי עלי, והוציאוני לחפשי. אני מרגיש כי זה לי הלילה האחרון בבית האסורים ומחר בעת הזאת נהיה יחד בביתנו. מה אחבקך בתי היקרה, מה אנשקך רעיתי המתוקה! מה נעים לי בית האסורים בלילה הזה, מה יקר לי חדר כלאי בתקותי להיות מחר אתך יחד”.

אולם תקוותו של בן־יהודה לשוב במהרה לחיק משפחתו התנפצה למוחרת, כאשר הורשע יחד עם חותנו בקשירת קשר ושניהם נידונו לשנת מאסר. נוסף על כך הורה בית המשפט על סגירת עיתון “הצבי”.

האם אנשי היישוב הישן הסגירו את בן־יהודה?

מקרב היישוב הישן הזדרזו שני הרבנים הראשיים – הרב יעקב שאול אלישר, נציג העדה הספרדית, והרב שמואל סלאנט, נציג העדה האשכנזית – לפרסם כרוז מחאה כדי

“להודיע ולגלות, כי הדברים הנדפסים במכתב העת ‘הצבי’ במאמר הנקוב… לא מלבבנו יצאו ולא בידיעתנו נכתבו ושום ידיעה לא היתה לנו מכל הכתוב שמה כלל וכלל עד שקראנו בו, וכשקראנו הדברים המוזרים ההם, מלאנו צער ויגון כי ימצא בקרבנו איש אשר בשם ישראל יכונה. שיוציא מלבו דברים נוראים כאלה הנדפסים במאמר ההוא. והננו עושים מחאה גלויה על זאת בשם יושבי כל ארצנו הקדושה”.

כמו כן דאגו עסקנים מהעדה החרדית לכך שבתי הדין האשכנזיים והספרדיים יכריזו חרם על בן־יהודה ועל חותנו, אך זה שרד ימים ספורים בלבד.

בן־יהודה ואחרים האמינו שראשי היישוב הישן היו מלכתחילה אלו שהלשינו לשלטונות העות’מאניים על המאמר, במכתב שבו טענו כי יש בו הסתה למרד. זאת, כדי לנקום בבן־יהודה על הביקורת הנוקבת שמתח עליהם במגוון הזדמנויות מעל דפי עיתוניו. רק כמה חודשים קודם לכן פרסם במאמר מערכת של “הצבי” שמועה שלפיה כמה מנכבדי הציבור החסידי שולחים את בניהם לשיעורי אנגלית בבית ספר מיסיונרי.

לעומת זאת, רבים מבני היישוב הישן בירושלים כפרו בטענות, והראי”ה קוק טען שלאחר שבחן אותן לעומק הגיע למסקנה שאין להאשמות שחר ושהצנזורה העות’מאנית הקפדנית בירושלים הבחינה במאמר בכוחות עצמה.

אבוקת האור תבהיק בפני האופל

בקרב יהודים לאומיים בארץ ובעולם, הרשעתו של בן־יהודה עוררה תגובה הפוכה מזו של היישוב הישן. הם זעמו על רדיפתו הפוליטית מצד השלטונות העות’מאניים, וחששו שהיא תשמש תירוץ עבורם לפגוע בתנועת חיבת ציון ובעלייה ארצה.

הציבור הרחב ומנהיגים ציוניים בולטים התגייסו למען משפחת בן־יהודה. תרומות רבות הגיעו אליו ואל חותנו. מנחם אוסישקין – איש חובבי ציון ולימים ממנהיגי הציונות – דאג למימון הגנתם המשפטית. אפילו משפחת רוטשילד רתמה את מעמדה כדי להשפיע על השלטונות לקבל את ערעורם של השניים על ההרשעה.

דוגמה לתמיכה הנרחבת בבן־יהודה הוא מכתב עידוד ששלחו לו ארבעים מאנשי ראשון לציון, שאליו צירפו תרומה כספית שנועדה לסייע במימון עורך דינו. כך כתבו בין השאר:

“שלום עליך אהובנו, ידיד נפשנו… אבי נביאי תחיית השפה העברית, חוקר ב’גנזי הלשון’ ובסתרי תורתה, שלום עליך עד נצח.

צרה גדולה המיטו עליך החשכים, יען כי נקרית להסר מעל פני מעשיהם המכוערים את המסכה… בצרה הביאוך, הורידוך בור צלמות…

אך אתה אחינו, אל תירא ואל תחת, חזק ואמץ ואל יפול רוחך עליך. אבוקת האור אשר העלית… זאת האבוקה תבהיק בדרך חזק ובהיר גם בפני האופל, החשכה הנוראה בהיכל דברי הימים הקדומים שעברו על ישראל…”

לבסוף, בעקבות ההתגייסות הציבורית והלחץ הפוליטי, בן־יהודה ויונאס זוכו מאשמה ויצאו לחופשי. אולם, האיסור על פרסום עיתון “הצבי” נותר בעינו ומשפחת בן־יהודה נקלעה למצוקה כלכלית קשה. רק למעלה משנה לאחר מכן נעתר המושל להפצרות הרבות של תומכיו וביטל את האיסור, ועיתון “הצבי” חזר להתפרסם.

סביב החנוכה

אף שעיתונו “הצבי” שב לפעילות כבר ב-1895, בן־יהודה העז לפרסם בו שוב תוכן הקשור לחג החנוכה רק 15 שנה מאוחר יותר, לאחר מהפכת “הטורקים הצעירים” ב-1908, שבישרה את קץ השלטון העות’מאני.

הפרשה הסוערת שהתרחשה במהלך החג היא רק אחד הביטויים לנוכחותו הסמלית העמוקה של חנוכה לאורך חייו ופועלו של מחיה השפה העברית. השם המקורי שביקש בן־יהודה לתת לעיתונו “הצבי” היה “האור”. עולם הדימויים של חג החנוכה, הכולל את מלחמת האור בחושך ואת גבורת המכבים, ביטא היטב את מהפכת התקומה הלאומית שביקש בן־יהודה לקדם בחיי העם היהודי. לא במקרה נשען מכתבם של אנשי ראשון לציון אליו על סמלים אלו בדיוק.

29 שנים לאחר משפטו, בשנת 1922, הלך אליעזר בן־יהודה לעולמו, לאחר שזכה לראות את חלומו להחיות את השפה העברית מתחיל להתגשם. הוא נפטר בכ”ו בכסלו ה’תרפ”ג – ערב נר שלישי של חנוכה.