עזה מעולם לא הייתה עיר יהודית, אבל קהילה יהודית התקיימה בה, אם כי לא באופן רציף, מהתקופה החשמונאית ועד למאורעות תרפ”ט, אז עזבו היהודים אותה בן לילה ולא חזרו. בכתבה זו נסקור את ההיסטוריה היהודית בעזה, ונגלה כמה דברים מפתיעים על הקהילה היהודית בעיר.
ספר יהושע מבהיר שבקרב בני ישראל אין ענקים כמו אלה שבעזה: “לֹא-נוֹתַר עֲנָקִים בְּאֶרֶץ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: רַק בְּעַזָּה בְּגַת וּבְאַשְׁדּוֹד נִשְׁאָרוּ”.
חז”ל: “עזה – סוף העולם”
עזה מוזכרת בספר יהושע כחלק מנחלת בני יהודה: “זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי-יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם… עַזָּה בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַד-נַחַל מִצְרָיִם”, אבל בפועל, הפלשתים הם שישבו בה. היריבות המרה בין הפלשתים לבין בני ישראל מתוארת ברבים מסיפורי השופטים והמלכים, כולל בסיפוריהם של שמשון, שמגר בן ענת, שאול המלך ואפילו דוד, שנלחם בגוליית, הלוחם הפלשתי הענק. ספר יהושע מבהיר שבקרב בני ישראל אין ענקים כמו אלה שבעזה: “לֹא-נוֹתַר עֲנָקִים בְּאֶרֶץ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: רַק בְּעַזָּה בְּגַת וּבְאַשְׁדּוֹד נִשְׁאָרוּ”.
המצב השתנה תחת מלכות שלמה, שהייתה לפי תיאורו של ספר מלכים ממלכה שלווה ומשגשגת ועזה אף נזכרת כאחד מגבולותיה: “כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה בְּכָל מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָרָיו מִסָּבִיב”. התיאור הגיאוגרפי הזה גרם לחכמי התלמוד להסיק ששלמה מלך על כל העולם, כי “תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם”.
התיישבות ראשונה – וגירוש
ככל הנראה התיישבות יהודית בעיר עזה החלה לראשונה במאה ה-2 לפנה”ס, כאשר בשנת 145 לפנה”ס האחים החשמונאים יונתן הוופסי ושמעון התרסי כבשו את העיר כחלק ממסע הכיבושים שלהם בגליל, ביהודה וביפו. אבל יהודי עזה לא אהדו את בית חשמונאי, וכמה עשרות שנים אחר כך, בשנת 96 לפנה”ס, עזה נכבשה בשנית על ידי אלכסנדר ינאי, שניהל בה קרב קשה ולאחר מצור בן שנה החריב את העיר.
העיר עזה נותרה חרבה והרוסה, עד שהיא נכבשה על ידי המצביא הרומי פוֹמְפּיוס ושוקמה על ידי המושל הרומאי אולוס גבִּיניוּס בשנת 61 לפנה”ס. גביניוס הקים את עזה במיקום חדש – מדרום לעזה הקדומה. אלא שהיהודים גורשו ממנה. כמה עשורים מאוחר יותר, הורדוס עלה לשלטון וכבש אותה מחדש אבל כנראה לא החשיב אותה מספיק כדי לבנות בה מבנים הרודיאניים. במשך כל התקופה ההלניסטית והרומית רווח בעזה פולחן של אלים יווניים ורומיים, עם מקדשים לאלים כמו הליוס, אפרודיטה, אפולו, פרספונה ועוד.
בית הכנסת העתיק בשכונת רימאל
אבל היהודים בהחלט חזרו לעיר. עדות לכך היא בית הכנסת העתיק שנבנה בה בשנת 508, תחת הכיבוש הביזנטי. הוא נבנה ביישוב מיומה הסמוך לחוף הים, באזור המצוי כיום בשכונת רימאל בעזה. בית הכנסת התגלה במקרה, בשנת 1965, כאשר תחת השלטון המצרי החלו במקום חפירות לבניית קזינו. דבר הגילוי פורסם בביטאון איטלקי, אולם שם נקבע בטעות כי מדובר בכנסייה, ורק מאוחר יותר, על סמך תיאור הממצאים שנמצאו במקום, קבעו ארכיאולוגים ישראלים, עוד לפני שיכלו לבקר באתר, כי מדובר בבית כנסת.
שנתיים מאוחר יותר, עם כיבוש רצועת עזה במלחמת ששת הימים, יצאה משלחת אל שרידי בית הכנסת. הם מצאו מבנה גדול במיוחד, שאורכו 15.5 מטרים ורוחבו 24.3, שבכניסה אליו פסיפס מרהיב של דוד המלך הפורט על נבל וחיות מאזינות לו. למרבה הצער, ראשו של דוד וכן הכלי שבאמצעותו פרט על הנבל הושחתו לפני הגעת המשלחת. על פי דיווח בעיתונות מאותה תקופה, תושב עזתי סיפר לאנשי המשלחת שהוא ראה את הפסיפס בזמן גילויו והראה להם צילומים של קטעים בפסיפס שהושמדו מאז, כולל נחש המאזין לנגינת הנבל (“למרחב”, 10 ביולי 1967).
ברצפת החלל המרכזי מצאו חברי המשלחת פסיפס חריג בגודלו של ענפי גפן היוצרים מדליונים עגולים שבתוכם בעלי חיים כמו פלמינגו, ג’ירפות עטויות מטפחת, זברה מפוספסת, אריה מזנק על כלב, לביאה מיניקה, אנפה ודוב. בכתובת המרכזית של הפסיפס הופיע כיתוב ביוונית: “אנחנו מנחם וישוע בני ישי המנוח סוחרי עצים כאות הערצה לאתר הקדוש ביותר תרמנו את הפסיפס הזה”. כיום מוצגת הרצפה במוזיאון השומרוני הטוב, מוזיאון פסיפסים השוכן על הכביש בין ירושלים לים המלח, בעוד הפסיפס של דוד המנגן בנבל מוצג במוזיאון ישראל.
תעלומת תבליט המנורה ששרד כמעט אלף שנה
בשנת 1870 ביקר בעזה החוקר והמזרחן הצרפתי שארל קלרמון-גנו. הוא גילה במסגד הגדול הידוע בשם “אל מסג’ד אל עומרי אל כביר”, בחלקו העליון של אחד העמודים המרכזיים, בגובה כשמונה מטרים, תבליט של מנורה מוקפת עטרת עלים, לידה לולב, שופר ואתרוג, ומתחתיה כתובת בעברית וביוונית: “חנניה בר יעקב”.
איך הגיע התבליט היהודי למסגד? יש הסוברים כי הוא הובא למסגד מבית הכנסת העתיק בעזה או מבית כנסת אחר בעיר, ויש הסוברים כי הוא עדות לכך שהמסגד הגדול נבנה על חורבות מבנה שבין גלגוליו היה גם בית כנסת עתיק. בכל מקרה התבליט עצמו כבר איננו; הוא תועד לאחרונה לפני האינתיפאדה הראשונה, ובשלב כלשהו לאחר מכן הוא הושחת והאבן מתחתיו הוחלקה. המסגד כולו נהרס בהפצצות צה”ל בתחילת דצמבר 2023 במלחמת “חרבות ברזל”.
מבט מפירנצה על הפירות המשובחים של עזה
משולם בן מנחם היה יהודי איטלקי עשיר ומשכיל שחי בפירנצה במאה ה-15, ובעקבות נדר שנדר כדי להיחלץ מצרה שנקלע אליה, הוא יצא למסע בן כמה חודשים בארץ ישראל ובסביבותיה. את קורותיו הוא העלה בספר מסעות שפורסם בשנת 1481, שבו הוא מתאר את עזה תחת השלטון המוסלמי כעיר טובה ועשירה עם פירות משובחים שאת יינותיה מייצרים היהודים החיים בה – קהילה בת כ-60 משפחות, ולצידן ארבע משפחות של שומרונים. הוא מספר על בית כנסת יפה וקטן, ועל קהילה יהודית בעלת כרמים ושדות שאירחה אותו בנדיבות. נוסף על כך, הוא מדווח שהוא זיהה ברובע היהודי בעזה את בית דלילה, שבו התגורר שמשון, ואת המבנה שהרס בחצר סמוכה שנותרה חרבה ושוממת.
כך הוא כותב:
“עזה קורין אותה הישמעאלים גאזה. והיא ארץ טובה ושמנה ופירותיה משובחים מאוד. ולשם נמצא לחם ויין טוב, אף כי היינות אינם עושים אלא היהודים. והיא מוקפת ד’ מילין, ואין לה חומות, והיא סמוכה לים כמו ו’ מילין, ובבקעה ובהר היא יושבת, ויש בה עם רב כחול אשר על שפת הים וכמו ס’ בעלי בתים יהודים, וכמו כן ד’ בעלי בתים שמרונים, והם יושבים בשיפוע הארץ. ובראש הייודיקה [שכונת היהודים] הבית מדלילה והיה דר בתוכה שמשון הגיבור, וסמוך לשם מעט, כמו שמינית מיל, בתוך עזה ג”כ, ברום הארץ, ראיתי החצר הגדול אשר הפיל בחזקתו ובתקפו. והבתים ההם הם עדיין חרבות ושממות”.
(משולם בן מנחם, “מסע משולם מוולטרה”, 1481, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים, התש”ט, עמ’ 64-65)
“שם עירם היא עזה – כן אהבתם עזה”
הרב ישראל נג’ארה היה מגדולי המשוררים והפיייטנים העבריים, שחיבר שורה של פיוטים מפורסמים, בהם “יה ריבון עלם ועלמיא”, שנהוג לשיר בשבתות, ו”יודוך רעיוני” ו”יעלה יעלה”, שנהוג לשיר בחופות. הוא נולד בצפת בשנת 1550 לערך, בן למשפחה ממוצא ספרדי, ולאחר שנדד בין ערים שונות, בהן דמשק, הוא נקרא לשמש רבה הראשי של עזה בסביבות שנת 1620. אבל הוא לא האריך בתפקיד, ונפטר בשנת 1628 לערך. שאת מקומו ירש בנו, ר’ משה נג’ארה, ולאחריו נכדו, ר’ יעקב נג’ארה.
הוא נפטר בעזה אך אי אפשר לאתר עוד את מקום קברו. לפי אחת הטענות, הוא נקבר בבית העלמין היהודי בעיר, וקברו נהרס במחצית השנייה של המאה ה-20. אחרים טוענים שנמצא קבר שעשוי להיות שלו בחצרו של מנזר יווני אורתודוקסי בעיר, שם נמצאו מצבות ללא כתובות או צלבים; לפי מקור אחר, הוא קבור בשטח מחנה הפליטים אל בורייג’.
חוקרת השירה, פרופ’ טובה בארי, מצאה שיר קצר שלו המשבח את יהודי עזה – “שם עירם היא עזה/ כן אהבתם עזה” – ונכלל בכתבי היד שהתפרסמו מאוחר יותר בספר “שארית ישראל”, הכולל את שיריו המאוחרים.
יַטִּיף הֶגְיוֹנִי מוֹר
וְיַתְחִיל וְיִגְמוֹר
בְּדִבְרֵי שִׁיר מִזְמוֹר
לַעַזָּאתִים לֵאמוֹר
שֵׁם עִירָם הִיא עַזָּה
כֵּן אַהֲבָתָם עַזָּה
צִדְקָתָם לֹא בָּזָה
חַסְדּוֹ לָהֶם יִשְׁמוֹר
רֵעִים גַּם נְדִיבִים
שׁוֹעִים גַּם אֹהֲבִים
לְעוֹבְרִים וְשָׁבִים
כָּל אִישׁ כַּרְמוֹ יִזְמוֹר
אֵל, חַיִּים תֵּן לָהֶם
שָׁלוֹם בִּמְגוּרֵיהֶם
לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלֵיהֶם
יַצִּילֵם מִמִּכְמוֹר.
אם בשנת 1905 היו בעזה 10–15 משפחות, בראשית שנת 1912 כבר היו בה כ-40 משפחות יהודיות.
בית ספר עברי בעזה
מאז סוף המאה ה-19 גדלה הקהילה היהודית בעזה – שכללה עד אז כמה משפחות בודדות. אם בשנת 1905 היו בעזה 10–15 משפחות, בראשית שנת 1912 כבר היו בה כ-40 משפחות יהודיות. הן גרו בגטו, וניהלו בית כנסת ובית ספר עברי בשם “שמשון” שאליעזר בן יהודה השתתף בטקס הנחת אבן הפינה שלו ב-1907. אך בית הספר, שהוקם על ידי הרב נסים אוחנה, פעל במשך שנים ספורות בלבד ונסגר עוד לפני מלחמת העולם הראשונה.
באותן שנים של שלהי התקופה העות’מאנית הייתה עזה מרכז חשוב לייצוא של שעורים וחַנְדַל (מין אבטיח לא אכיל שמשמש לתרופות), ולצד סוחריה המוסלמים העשירים היו גם סוחרים יהודים שהתגוררו בעיר לפחות חלק מהשנה. נוצר אינטרס משותף של אנשי המסחר בעיר לפתוח סניף בנק שיעזור בפיתוח העיר – והיהודים יזמו את הקמתו של סניף אנגלו-פלשתינה, מתוך תקווה שהוא יסייע לרכישת קרקעות בסביבת העיר ולפיתוח המושבות באזור.
מי שעמד בראש הסניף, שהוקם לבסוף בשנת 1914, הוא העיתונאי וההיסטוריון אברהם אלמליח, שהיה לימים חבר הכנסת הראשונה מטעם רשימת הספרדים ועדות המזרח. אלמליח אף התגורר עם משפחתו במשך כמה שנים בעזה כמנהל הסניף הראשון של בנק אנגלו-פלשתינה, אך הוא כותב כי קיבל עליו את המשרה בחשש רב. באותו זמן חי עם משפחתו בדמשק, שם ניהל את בתי הספר היהודיים, והמעבר לעזה היה מעשה אידיאולוגי שהיה לו מחיר ברמת החיים:
“למרות דעתי שהחיים בעזה לא יהיו נוחים כלל ושאני ומשפחתי הולכים לעיר ערבית נידחת בא”י שאין בה לא בתי ספר עבריים ולא סביבה עברית ותרבותית ולא יישוב עברי מפותח – קיבלתי ברצון את ההצעה והסכמתי לנהל את הסניף החדש, ברצותי להיות בין היורים הראשונים את אבן הפינה ליישוב עברי גדול בעזה ובסביבותיה, ובין העוזרים העיקריים לפיתוחו הכלכלי והחקלאי של נגב יהודה”.
(אברהם אלמליח, “איך חוסל הישוב היהודי בעזה”, הד המזרח, 29 בינואר 1943).
“אתה רוצה את החוק או את החמורים?”
סניף הבנק הוקם במאי 1914, זמן קצר לפני תחילת מלחמת העולם הראשונה, והספיק לפעול כמה חודשים כמקום מפגש של נכבדי העיר המוסלמים, כולל אנשי ממשל ופקידים. אלמליח מספר על מקרה אחד שבו רוכל יהודי מירושלים נכנס לסניף וסיפר שנגנבו ממנו שני חמורים טעונים סחורה, והתושבים סירבו להסגיר את הגנבים, ובזכות קשריו עם ראש המשטרה, ניתנה הפקודה לאסור את המוכתר עד שיגלה מי הגנבים. בשלב זה אלמליח התערב וביקש לדעת על סמך איזה סעיף בחוק מוסמך ראש המשטרה לאסור אדם שאינו אפילו שותף לעבֵרה, אבל ראש המשטרה ענה לו: “אדוני היקר! רוצה אתה את החוק או את החמורים?” ואומנם, מספר אלמליח, בעקבות המאסר הסכים המוכתר להסגיר את הגנבים ויום אחרי שחרורו נאסר הגנב והגזֵלה הושבה לבעליה.
שלושה חודשים לתוך המלחמה, כאשר טורקיה הצטרפה לצד גרמניה, הוטלו מגבלות על יהודי עזה, שרובם היו נתינים בריטיים וצרפתיים, ועל הבנק, כבנק אנגלי. באחד הימים, התייצבו שוטרים עות’מאנים בסניף הבנק וסגרו אותו, וגירשו את כל היהודים לירושלים ומשם למצרים. עם סגירת הבנק וגירוש כל תושבי עזה היהודים התנדפו החלומות על קניית קרקעות, התיישבות ופיתוח תעשיות בסביבת עזה. גם עם הכיבוש הבריטי וסיום המלחמה, סניף הבנק לא נפתח מחדש. כמה מהיהודים אומנם חזרו לעיר – במפקד שנת 1922 נרשמו בה כ-50 יהודים – אבל הם הוכרחו שוב לעזוב במאורעות תרפ”ט.
בתו גלוית הפנים של רופא השיניים היהודי
בקיץ 1929 מנתה הקהילה היהודית בעזה כ-100 נפשות. ב-23 באוגוסט, עם הגעת השמועות על האירועים האלימים בעיר העתיקה בירושלים, הורתה המשטרה הבריטית לרכז את היהודים בבית המלון היהודי של משפחת יופה, שם הם נערכו ללחימה באמצעות אקדח אחד וכמה כלי נשק מאולתרים, בהם שני בקבוקי חומצה גופרתית שהביא רוקח הקהילה. הלילה עבר בשקט יחסי, אבל למוחרת, בשבת, הוקף המלון בהמון זועם, והיהודים הוברחו אל מבנה המשטרה, ולאחר שגם הוא הותקף, הוברחו מהעיר לירושלים ואז למצרים.
אומנם גורלם של יהודי עזה שפר עליהם במאורעות תרפ”ט יחסית ליהודי ערים אחרות, כי איש מהם לא נרצח, אבל הקהילה היהודית בעזה לא חודשה מאז המאורעות. גם כאשר יושבה רצועת עזה על ידי יישובי גוש קטיף לא התפתחה התיישבות יהודית בתוך העיר עצמה. עזתי מוסלמי אחד בשם אבראהים ח’ליל סְכֵּיכּ מתאר את הארוע בזיכרונותיו, ונזכר ביהודים שעזבו בבת אחת:
“בשנת 1929 הרגשנו כי משהו אינו כרגיל בעיר, הייתה אווירה של טרור ופחד. שמענו יריות וראינו חיילים אנגלים ממלאים את הרחובות ואת הסמטאות, דיבורים ושמועות החלו להתפשט בין הגברים וחרדה פשטה בין הנשים. לימים למדתי כי המשפחות היהודיות הוותיקות בעיר עזבו אז בעקבות הידרדרות היחסים בין היהודים והערבים. היו אלה מעט משפחות, מתוכן אני זוכר את רופא השיניים בסמטת אל-ג’רושה, […] בתו של הרופא הזה הייתה הבחורה היחידה שאותה ראינו הולכת גלוית פנים בעזה בזמן שהנשים המוסלמיות והנוצריות היו מכוסות. בקרב היהודים היו גם שען אחד ובעל טחנת קמח. כל אלה עזבו”.
מתוך: אבראהים ח’ליל סְכֵּיכּ, “שריט אל זכריאת ען ע’זה קבל נצף קרן”, ללא מוציא לאור, עמ’ 39 (מצוטט אצל: דותן הלוי, זמנים 129, חורף 2015, עמ’ 124–127).
ההיסטוריה של עזה, אפוא, משולבת בחיי קהילות יהודיות בעיר לאורך ההיסטוריה, שהשאירו לנו מזכרות מעניינות בדמות פסיפסים, תגליות ארכיאולוגיות וסיפורי נוסעים.
קרדיט תמונה ראשית: ד”ר אבישי טייכר