מדוע כלה מתורכיה הייתה עונדת לצווארה שרשרת שמיועדת לרכישת חלקת הקבר שלה? איך לבושו המרהיב של החתן הבוכרי העיד על המומחיות של יהודי הקהילה? וכיצד כלות מהודו כוסו בהינומה שהגיעה עד התקרה? פריטי לבוש של חתנים וכלות מקהילות יהודיות ברחבי העולם מספרים לנו, לצד הצבעוניות המרהיבה שלהם וחומרי הגלם הנדירים, גם על העושר התרבותי של הקהילות ועל המתח המתמיד בין היבדלות והיטמעות באוכלוסיות הלא-יהודיות סביבן.
מה לבשו החתן והכלה במרוקו מתחת לבגדי הכלולות? תכריכים
בית הקברות בתטואן בצפון מרוקו נותר כעדות אילמת לקהילה הגדולה שהייתה בה. תטואן, עיר הבירה של מרוקו הספרדית (חלק ממרוקו שהיה מדינת חסות של ספרד בשנים 1912–1956), הייתה ביתה של קהילה יהודית מפוארת, שיהודיה עזבו אותה בעקבות פוגרומים. על המצבות בבית הקברות היהודי הגדול בתטואן מופיעות דוגמאות לולייניות. אותן דוגמאות מופיעות גם על הכותנות המיוחדות שלבשו חתנים וכלות מתטואן מתחת לבגדי הכלולות שלהם. הכותנות היו עשויות כותנה או פשתן בצבע לבן, והן היו חלק מהנדוניה שקיבלה הכלה ליום חתונתה. אותן כותנות מעוטרות שימשו בבוא היום גם תכריכים, לעיטוף גופם של החתן והכלה אחרי מותם. מדוע נכרכו התכריכים בחתונה? אולי כסמל למחזוריות האינסופית של החיים. הדגם הלולייני מחבר בין חתונה, שהיא סמל לחיים חדשים, ובין המוות.
קרדיט צילום: TomiValny
טבעת נישואים בצורת בית: כי נישואים זה קודם כול נדל”ן
טבעת נישואים שעליה צורת בית היא לא מחזה נפוץ בימים אלה, אך טבעות כאלה היו די נפוצות בקהילות יהודיות באירופה מאז ימי הביניים. למה דווקא בית? אחת התמורות שחיי הנישואים מביאים לחיי החתן והכלה הייתה המעבר להתגורר יחד באותו בית. טבעות הבית העתיקות ביותר שהתגלו באירופה מתוארכות לגרמניה של המאה ה-14, ואחת מהן שמורה באוסף מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. בגלל הכובד והסרבול של הטבעות המרהיבות האלה, ייתכן שענדו אותן רק לטקס, ולאחריו החליפו אותן בטבעות פרקטיות יותר.
הינומה שמתחילה מהתקרה
יהודי קוצ’ין, שהתגוררו בדרום מערב הודו, הם מהקהילות היהודיות העתיקות ביותר בעולם. לפי המסורת המקומית, יהודים הגיעו לקוצ’ין בתקופת שלמה המלך, ולפי גרסאות אחרות הם הגיעו לשם בגלות בית ראשון או עם חורבן הבית השני. יהודי הקהילה עלו לישראל אחרי קום המדינה וכיום הם מונים כמה אלפים ומתגוררים בחלקם הגדול במושבים נבטים, מסילת ציון, תעוז, אביעזר, גבעת כ”ח וכפר יובל. באזור קוצ’ין נותרו כיום רק כמה עשרות יהודים.
הכלה הקוצ’ינית הייתה יושבת במהלך טקס הכלולות בסמוך לארון הקודש שבבית הכנסת כאשר פלג גופה העליון מוסתר בהינומת חופה התלויה מהתקרה, ורק חצאיתה נראתה לעין תחתיה. ההינומה – זו שבתצלום היא בגובה של כ-90 ס”מ – הייתה עשויה משי רקום. החצאית שימשה לעיתים, בבוא היום, עם פטירתה של הכלה, גם לכיסוי ארון המתים שלה, ולעיתים היו תורמים אותה לבית הכנסת כדי להכין ממנה פרוכת לארון הקודש.
חגורת סִבְלוֹנוֹת – מלשון סבל
בספרות חז”ל מתייחס המונח “סבלונות” למתנות שנותן הארוס לכלתו לעתיד, הקרויות למרבה האירוניה דווקא על שם סבל המשא; לא רק משא חיי הנישואים אלא משא המתנות הכבדות על כתפיו של החתן . הסִבלונות גם יצרו בעיות הלכתיות כי לפעמים התעוררו מחלוקות אם באמצעות המתנות שנתן הגבר לאישה הוא מקדש אותה ולאחר קבלתן היא לא יכולה להינשא לאחר.
בקרב יהודי גרמניה נפוצו החל במאה ה-16 חגורות-סִבלונות: החתן היה שולח לכלתו חגורה בעלת אבזם זהב, ואילו היא הייתה שולחת לו חגורה שבקצֶהָ אבזם כסף. בני הזוג חגרו את החגורות מתחת לחופה, ולעיתים אף חיברו ביניהן באמצעות חגורה שלישית. את חגורות הסבלונות עיטרו סמלי אהבה אוניברסליים כגון שתי ידיים משולבות האוחזות בלב, דמויות של גבר ואישה וכדומה. האם תחת החופה אמרו: “הרי את קשורה אליי בחגורה זו?”
מתנה לכלה: שרשרת לצוואר למימון חלקת הקבר שלה
רביד ה”אוגאדרו” (סרט לצוואר או חבל תלייה) היה הפריט העיקרי במערכת התכשיטים שקיבלו כלות יהודיות באימפריה העות’מאנית. את הרביד ענדו נשים יהודיות בלבד, והוא הוענק לכלה על ידי אביה או על ידי החתן, בדרך כלל בלוויית זוג צמידים תואמים. נשים שמרו על הרביד במשך כל חייהן, וראו בו ערובה כלכלית לרכישת חלקת קבר אחרי מותן. כלה שמתחתנת צריכה לדעת שהגברים בחייה ידאגו גם לקבור אותה אחרי מותה. מה יותר רומנטי מזה?
החתן מהודר לא פחות מהכלה
יהודי בוכרה, שהתגוררו באזור שבו שוכנות היום אוזבקיסטן וטג’יקיסטן, עסקו בייחוד במסחר בבדים, והמומחיות הזאת באה לידי ביטוי בבגדי החתונה המפוארים שלהם. באירועים חגיגיים נהגו יהודי בוכרה ללבוש מעיל עליון הקרוי “ג’ומה” – שהיה עשוי בדרך כלל מבד קטיפה רקום בזהב וכסף, בעבודת יד כמובן, ועיצובו הושפע ממלבושי המלכות באזור מרכז אסיה. מעיל החתן המפואר שבצילום, עשוי קטיפת משי ורקום בחוטי זהב, כסף ומשי, מתוארך לסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20 והוא חושף את החוש האופנתי הנהדר של יהודי הקהילה.
תכשיט כלה שהוא גם קופת חיסכון
הכלה היהודייה מג’רבה כוסתה בתכשיטים מכף רגל ועד ראש. עיטור הראש שלה, הנקרא “קוּפִיָה”, היה עשוי דסקיות זהב וייחד אותה משכנותיה המוסלמיות. העיטור נחשב כחלק מהנדוניה שלה וחלק מרכושה האישי – כמעין חיסכון לעת צרה – כך שאם יעלה צורך, וחלילה יורע מצבה הכלכלי, היא תוכל להשתמש באחד המטבעות שבתכשיט. הדגמים הרווחים לתכשיטים היו גרעיני שעורה, דגים, ציפורים וח’מסות שנתפסו כברכת פריון המגנה מפני עין הרע. נוסף על כך רווחה גם דוגמה של סהר, כסמל להתחדשות (כמו חידוש הירח כל חודש), שהיו לו שתי “קרניים” שלפי המסורת היו בעלות יכולת “לנגח” את עין הרע.
החתונה היא אירוע רב חשיבות במעגל החיים היהודי, והפסיפס המרהיב של בגדים ואקססוריז הקשורים אליה מדגים מצד אחד את עושר החיים היהודיים בקהילות שונות ברחבי העולם, ומצד שני את החיבור היהודי של העם היהודי, בכל מקום שבו הוא נמצא.