כלפי חוץ, נראה שכולם חוגגים את חנוכה באותה צורה בדיוק. אבל כשמסתכלים מעבר לנרות ולסופגניות, מגלים לא מעט מנהגים מפתיעים שהתפתחו סביב החג בקהילות שונות לאורך הדורות. יש קהילות שלא הסתפקו בשמש אחד בלבד, אחרות שמצאו דרכים רועשות למדי לפרסם את הנס, ויש גם קהילות שהמציאו שיטה מקורית – וקצת מסוכנת – להגיש את מעות החנוכה. הנס הוא אותו נס, אבל המנהגים? שונים לגמרי, וכל אחד מהם מאיר את החג מזווית מיוחדת משלו.
1. עוגת חנק: מנהג יהודי אלג'יר, בוכרה ועיראק
בקרב יוצאי אלג'יריה, בוכרה ועיראק התפתח מנהג חגיגי במיוחד למתן דמי חנוכה: במקום להגיש לילדים את המעות ישירות, אופים לכבוד החג עוגות דבש, ובכל פרוסה מחביאים להם מטבעות.
את דמי החנוכה נהגו לתת בדרך כלל בכל ערב בעת ההדלקה, ויש קהילות שהוסיפו למנהג זה כללים משלהן. כך, למשל, היו קהילות שבהן היה נהוג לחלק את העוגות רק לבחורים רווקים, או רק לצאצאים ישירים של מחלק העוגה.
2. אל מול פני המזוזה: מנהג יהדות תוניסיה
בתוניסיה נהגו לתלות את החנוכייה על קיר הבית מול המזוזה, במרחק מדוד ומדויק של ארבע אצבעות מן הדלת ובגובה של שבעה טפחים. את הנרות הדליקו בשמן, והחנוכייה נשארה תלויה שם עד פורים. יש שנהגו גם לקשט את החנוכייה בפרחים, כדי להוסיף לה חגיגיות. ליד החנוכייה הוצמד עלון מיוחד עם נוסח הברכות וקטעי ההדלקה, ובהם "הנרות הללו" ו"מזמור שיר חנכת הבית" שנאמרו בכל ערב בשעת ההדלקה. הצבת החנוכייה מול המזוזה נובעת ככל הנראה מהרעיון ההלכתי הרחב של הדלקה בפתח הבית, כדי להיות "מוקפים במצוות" ולפרסם את הנס החוצה.
3. לעולם בעקבות השמשים: מנהג יהדות חלב בסוריה
בחלב שבסוריה נהגו להדליק את החנוכייה עם שני שמשים, ובחלק מהחנוכיות אף הוקצה מקום ייעודי לשמש הנוסף.
לפי הסבר אחד, המנהג נועד להזכיר את הנס שאירע לגולי ספרד שהגיעו לחלב בימי חנוכה וניצלו. לפי הסבר אחר, המנהג נולד מסיבה מעשית לגמרי – שני השמשים נועדו להאיר טוב יותר את מקום ההדלקה ואת סידור הנרות. כך או כך, בקרב חלק מיוצאי חלב נשמר המנהג עד היום.
4. חנוכייה שהיא גם לביבה: מנהג יהדות רומניה ואוסטריה
במקומות מסוימים ברומניה ובאוסטריה נהגו להכין לחנוכה חנוכייה פשוטה מתפוחי אדמה ששימשו נרות שמן. את תפוח האדמה היו חוצים לשניים, מרוקנים את תוכו ומיישרים את בסיסו, ואז ממלאים אותו בשמן ומניחים פתיל במרכז. בכל ערב הוסיפו תפוח אדמה נוסף, עד שבערב השמיני עמדה שורה של שמונה תפוחי אדמה דולקים, כמניין נרות החנוכייה. מקור המנהג אינו ברור לגמרי, אך נראה שהוא נולד מתוך מציאות של דלות וחיפוש אחר פתרון זמין וזול להדלקת הנרות.
5. טריק או מתנה: מנהג יהדות כורדיסטן
בקרב יהודי כורדיסטן נהגו הילדים להכין לחג בובה מעץ ומסמרטוטים. הם הצמידו לה זקן, שמו בפיה מקטרת, ונתנו לה נר גדול ביד. כשהבובה הייתה מוכנה, הילדים הסתובבו איתה ברחובות וביקשו מתנות. הבובה נחשבה לסמל של אנטיוכוס הרשע, וההליכה איתה הייתה דרך פשוטה להזכיר את דמותו ואת הסיפור שמאחורי החג. בסוף ימי החנוכה היו הילדים תולשים את הזקן של הבובה ושורפים אותה – מנהג שסימן את סילוקו של אנטיוכוס ואת ניצחון היהודים.
6. צלצולי פעמונים: מנהג יהדות תימן
בקרב יהודי תימן נולד מנהג צבעוני במיוחד של פרסום הנס: אחרי הדלקת נרות החנוכה הנשים היו יוצאות לרחובות כשהן עונדות או מחזיקות פעמונים קטנים, מנענעות אותם בקצב ושרות שירי חג. כך הפך טקס ההדלקה מאירוע ביתי שקט לחגיגה שנשמעת בכל השכונה. המנהג גם הדגיש את המקום הפעיל של נשים בשמחת החג ובפרסום הנס לציבור.
7. משמידים ראיות: מנהג יהודי מקנס במרוקו
במקנס שבמרוקו נהגו לכנות את היום שלאחר נר שמיני בשם "יום השמש". באותו יום היו הנשים מוציאות את שאריות השמן והפתילות שנותרו מנרות החנוכה ושורפות אותן בפתחי החצרות. יש שהסבירו שמעשה השריפה נועד למנוע מצב שבו יישמרו שאריות הנרות לשנה הבאה ויבואו חס ושלום להשתמש בהן בטעות, ולכן דאגו לכלות אותן מייד לאחר החג. הילדים היו מצטרפים לטקס ומוסיפים למדורה ניירות וסמרטוטים כדי להגדיל את האש, קופצים ומדלגים מעליה וקוראים בקול: "כך מנהגנו נשרוף פתילותינו, ונבקש מאלוהינו לשנה הבאה יחיינו". אגב, עד היום, נהוג בעדות רבות לאסוף את שאריות השמן מהחנוכייה, אך במקום לשרוף אותו – להשתמש בו לרפואה, ובפרט לרפואת זיהומים ברגל.
8. חנוכייה בתפקיד הכותל: מנהג המשאלות בנר השמיני
יש מנהגים חוצי עדות שמופיעים עד היום בבתים רבים בישראל, ואף צוברים פופולריות בשנים האחרונות בזכות הרשתות החברתיות – אחד מהם הוא כתיבת פתק משאלות בחנוכה. לאחר הדלקת הנר השמיני של חנוכה יש הנוהגים לשבת מול החנוכייה ולהביט בנרות זמן מה, ואז לכתוב על פתק כותרת מתוך הפסוק: "מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה". מתחת לכותרת כותבים בקשות ומשאלות לשנה הקרובה. כשהנרות כבים, מכניסים את הפתק לתוך החנוכייה ושומרים אותה כך עד השנה הבאה.
בחנוכה הבא, בעת הדלקת הנר הראשון, פותחים את הפתקים הישנים ובודקים מה עלה בגורל הבקשות שנכתבו. המנהג נקשר לכך שהיום השמיני נקרא "זאת חנוכה", והוא נתפס בעיני רבים כזמן מסוגל לתפילה אישית ולתקווה מחודשת לקראת השנה שבפתח.