הוא יזם ובעלים של רשת חנויות, בתי קפה ומסעדות, והוא חקלאי שמגדל במשק שלו הכול מכול. אבל מאחורי ההצלחה ועבודת הכפיים והטעם העמוק והמעודן מסתתרת השקפת עולם עשירה, רוחנית ומורכבת – ובעיקר לא מתפשרת. במפגש לקראת שבועות, הוא בוחר שלא לדבר על מתכונים לחג אלא על מוסר אנושי. שיחה עם אדם שמביט אל השמיים דרך התלמים באדמה.
שבועות הפך לחג מוצרי החלב. זה יום חג עבורך כגבן?
"אני לא גבן. כלומר, אני גם גבן, אבל מבחינתי אני קודם כול חקלאי. עבורי שבועות הוא לא חג מוצרי החלב, אלא חג חקלאי. ההתמקדות במוצרי חלב היא מסורת חדשה יחסית שאומנם מוצאים לה סימוכין במסורת ישראל, אבל ההתעצמות חסרת התקדים שלה באה מסיבות מסחריות ושיווקיות ולאו דווקא הלכתיות. אלה אומנם ימים טובים למכירות מוצרי החלב, אבל אני רואה בעצמי לא רק גבן שעושה את מלאכתו באמונה כל השנה – החל מגידול המספוא ובעלי החיים ועד להכנת הגבינות – אלא גם חקלאי שמגדל פירות וירקות, מכין יין, רודה דבש ועוצר שמן, ומבחינתי שבועות הוא חג ביכורים שהמשמעות שלו היא קודם כול הכרת הטוב על תנובת הארץ".
כשאתה אומר הכרת הטוב על תנובת הארץ – זה במשמעות החילונית-חקלאית או במשמעות של הודיה לקב"ה?
"אני לא חושב שצריך לבחור. אני גדלתי בבית של יוצאי קיבוץ וההתייחסות שלי לחגים כמו סוכות, פסח ושבועות הייתה קודם כול דרך המבט של ההתיישבות העובדת, שראתה את שלושת הרגלים באור מאוד חקלאי, סביב מעגל השנה של עבודת האדמה. לחקלאי מאוד ברור מהי התכלית של החגים האלה. אבל מבחינתי הממד הרוחני הוא משמעותי ביותר והוא לא סותר את הממד הגשמי, זה לא או-או".
למה הכוונה?
"אני אספר לך סיפור. לפני כמה שבועות עבדתי בשדה שלי, בעמק האלה. עמדתי ליד ראש המערכת של המים ותיקנתי פיצוץ בצינור. הזעתי מאוד. פתאום עוצר לידי רכב ויוצא ממנו בחור חרדי לבוש בקפידה, בחליפה, ומתחיל לשאול אותי: 'איזה עץ זה?' יש לי אלף עצים. אני שואל אותו איזה, והוא מצביע. אני עונה: תאנה.
"הוא ממשיך: 'וזה?' אני אומר לו, 'גם כן תאנה'. וזה? 'תאנה'. הוא שואל: 'יש כאן עצים שהם לא תאנה?' אני עונה שיש לי הרבה סוגים. 'איזה?' אני אומר, 'רימון', ואז הוא פותח את האוטו, ומהדלת האחורית יוצאת שורה של ילדים ומברכים 'ברכת האילנות'. הם לא יודעים את ההבדל בין תאנה לרימון, והם אפילו לא נוגעים באילנות, הם נמצאים מחוץ לגדר המטע. זה ניוול בעיניי. ניוול רוחני".
ניוול רוחני?
"כי המתח בין הגשמי לרוחני, בין פסח לשבועות, בין החירות משעבוד הגוף לחירות הנפש – הוא מהות הקיום היהודי. צד שייקח רק את הצד הגשמי ייכשל, לא יהיה לו במה להיתלות וממה להתעלות, אבל גם הצד השני, שייקח רק את הצד הרוחני, ייכשל, כי לא יהיה לו מה שיקשור אותו לקרקע. האיזון בין עבודת האדמה ובין ההתעלות הרוחנית היא זכות גדולה של הדור שלי, שיכול לאחוז בשני הדברים".
דיברת על הצד החקלאי של שלושת הרגלים. מהי המשמעות החקלאית של המועדים האלה?
"עבור מי שחי את עבודת האדמה, שלושת הרגלים הם מועדים חקלאיים מובהקים. היתרון של הרוח היהודית הוא שהיא יכולה לקחת את עולם הגשמיות ולהטמיע אותו בעולם הרוחניות עד שהם נהיים אחד. בימי קדם, בפסח היו קוצרים את השעורים ובשבועות היו קוצרים את החיטה, ואחר כך, משבועות ועד סוכות, היו חיים בסוכות ארעי בשדה ואוספים את כל הפירות, כשהפירות האחרונים להיאסף הם התמרים והזיתים. בכל יום קוטפים את הפירות של אותו יום, ובסוף עונת האסיף היה חג של הודיה על הפרי".
"האיזון בין עבודת האדמה ובין ההתעלות הרוחנית היא זכות גדולה של הדור שלי, שיכול לאחוז בשני הדברים"
הסיבה האמיתית לבצורת
כחקלאי, הדיי עפאים מלא צער על השנה הזאת, שהייתה שנת בצורת – אבל כדרכו, לעובדה החקלאית הזאת יש השלכות רחבות ועמוקות בהרבה. "השנה היא השחונה ביותר ב-100 השנים האחרונות. עבורי ועבור הרבה חקלאים אחרים זה היה ברור כשמש שזאת תהיה שנת בצורת".
למה היה ברור שזו תהיה שנת בצורת?
"כשגירש הקב"ה את האדם מגן עדן, הוא הושיב אותו על הנהרות הגדולים, הנילוס והפרת והחידקל, הדנובה והמיסיסיפי, סיפק לו אדמה ומים בשפע ולא רצה איתו יותר קשר. אולם כְּאב לבניו, גם הקב"ה התגעגע וביקש לחדש את הקשר עם בניו האובדים. הוא נגלה לאברהם וקרא לו אל ארץ ישראל. ומשום שהארץ היא שחונה – אין בה נהרות ואין שפע של מים. מי שמתיישב בה תלוי בגשם, כלומר צריך את הקשר המתמיד עם הקב"ה. בארץ הזאת, הגשם, הקרה והחמסין הם תגובה על מעשינו וחלק מיחסינו עם הקב"ה. האדמה והשמיים הם ראי האדם בארץ ישראל. אני אומר את זה כאדם חופשי, לא אמוני".
"אני תלמידו של רבי עזאי במקרה הזה: אני רואה בעיניים כלות איך אנחנו מאבדים את זכותנו בשל יחסנו לחטופים, לנרצחים ולחיילים"
אז הבצורת הזאת באה עלינו בגלל מעשינו?
"כל החקלאים שאני מדבר איתם יודעים שהבצורת הזאת היא השתקפות של מעשינו על פני האדמה. כשאנחנו נוהגים בכזאת זילות בחיי אדם, לוקים באובדן ערכים, עומדים על דם רעינו ומפקירים חטופים – זה משפיע על המשקעים שבאים עלינו מהשמיים. נוסף לעצירת הגשמים הייתה גם קרה במטע, ולכן גידולים כמו משמש ושקד מתו, אבל אני לא העזתי להצטער על הגידולים, כי אנחנו מפסידים בזה משהו הרבה יותר גדול – אנחנו מפסידים את זכותנו על הארץ".
אתה מקביל בין הסדר החקלאי והסדר המוסרי.
"עבורי חד הם. וזה לא רק אני. חקלאים הם אנשים גשמיים, אבל הרבה מהם יגידו לך את זה. אני לא אדם אמוני. כשפוגשים אנשים אמוניים, הם מחפשים סדר – צדיק וטוב לו, רשע ורע לו. חקלאי לא צריך לחפש את זה, זה נמצא שם כל הזמן. אם תרסס רעל, האדמה לא תחזיר לך טובה. בגלל זה התפתחו שיטות חקלאות אורגניות ובנות-קיימא. וכפי שזה נכון לגבי האופן שבו אנחנו נוהגים באדמה, זה נכון גם בין אדם לרעהו".
"ואהבת לרעך כמוך".
"כן, במדרש תנחומא, במקום שבו מצוטט 'ואהבת ורעך כמוך' של רבי עקיבא, אומר רבי עזאי ש'זה ספר תולדות האדם', כלל גדול ממנו. מדוע? אולי משום שאינני יודע איך ואם אתה אוהב את עצמך, ולכן 'ואהבת לרעך כמוך' אינו מספיק. לכן, מבקש בן עזאי, אהוב את האחר משום שנברא בצלם. אני תלמידו של בן עזאי במקרה הזה. הקנאות, המשיחיות והפונדמנטליזם, שמעדיפים כל דבר על פני חיי אדם וצלם אנוש, גורמים לנו לאבד את הזכות על הארץ. ואני, שנלחמתי הרבה שנים גם פיזית, בצבא ובמילואים, אני רואה בעיניים כלות איך אנחנו מאבדים את זכותנו בשל מעשינו, בשל הרעל והשררה, ובשל יחסינו לחטופים ולנרצחים ולחיילים".
"הגשם, הקרה והחמסין הם תגובה על מעשינו וחלק מיחסינו עם הקב"ה. אני אומר את זה כאדם חופשי, לא אמוני"
טבח הוא צינור, לא רוקסטאר
אתה אומר שכחקלאי אתה רואה ברור יותר את השיבוש המוסרי.
"אני לא עוסק בחקלאות מתוך צמצום. כל העיסוק שלי במזון הוא לא מתוך צמצום. מבחינתי לבשל ולעסוק בסוג התבלין, למשל, או משך הטיגון, זה צמצום. כשאני מבשל, מגבן, מגדל, מייצר יין – אלה מבחינתי פרקטיקות להתעלות רוחנית. לכן מעניין אותי לדעת גם מי גידל, מי אוכל, באילו חומרים השתמשו, איזה שכר נתנו, אם האדמה נקנתה בזכות וכו'. אפשר לראות בזה 'כשרות מורחבת'".
כשרות מורחבת?
"כל עניין הברכות בעיניי תכליתו הוא הבירור: האם הפרי גדל על האדמה או על עץ, מתי נשתל והיכן, מתי נקטף ועוד. כל אלה מאפשרים לאדם להיקשר לבריאה, להיות חלק מתנועת הנפש. היום הרבה מהטבחים הם רוקסטארים. אתה בא למסעדה ומוחאים לך כפיים. יש בזה מן המשיכה וזה עובד מצוין על האגו, אולם אני מעוניין ומשתדל להיות צינור. השפע הוא לא בי, אני לא תחילתו של השפע ולא סופו, כל המהות היא העברה של השפע.
כל חקלאי יודע שהוא לא מגדל את הפירות בעצמו, הם לא באים ממנו. במקרה הטוב אנחנו לא מפריעים להם. כל טבח טוב יודע שהוא לא יצר את הטעם בעצמו, במקרה הטוב הוא לא הפריע. אנחנו שרשרת. ואם זה נגמר בצלחת שלך, כסועד, זאת גם תקלה, כי אם לא הצלחת להתעלות מעל הבהמיות של ההנאה אל הניצוצות של ההודיה בבחינת קורבן נדבה, גם אתה הפסדת".
איפה התקווה שלך?
"דווקא כחקלאי אני חי את התקווה מדי יום. את יודעת מה ההבדל בין אופטימיות ותקווה? אופטימיות זה אופי, וכאדם אופטימי אני תמיד חושב שיהיה טוב. תקווה זאת הידיעה שאפשר לתקן. אני מלא תקווה כי אני חי את חיי השדה. אני רואה איך הצומח משתקם, אני רואה שגם אחרי החורף השחון באים פריחה ולבלוב. כתוב בגמרא שאדם נשפט על פי רובו, וגם העם כך. רוב העם הוא טוב מאין כמותו, ועוסק באור, ובהפצת טוב. נכון שיש חלקים רבים של חושך, אבל הטוב יגבר בסופו של דבר, כי מעט מהאור מגרש הרבה מהחושך. אני יודע את זה, כמו שאני רואה לפעמים עץ שחשבתי שמת, ופתאום עלווה מכסה אותו, ואני יודע שיש תקנה בעולם".