הגבורה והמרד – ל"ג בעומר והתנועה הציונית

ל"ג בעומר נשמע כמו מועד דתי שקשור באירועים היסטוריים עתיקים, בספרות הקבלה ובציון קברו של רבי שמעון בר יוחאי, אך למעשה כמעט כל המנהגים המוכרים לנו היום התעצבו על ידי אנשי התנועה הציונית בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. החג, שנולד כיום זיכרון דתי ומשויך היום למדורות לוחשות עם תפוחי אדמה בוערים, משקף יותר מכול את המהפכה שחוללה התנועה הציונית בתודעה היהודית. מסע בעקבות חג עתיק שהפך לסמל להתחדשות לאומית. 

כל העם אהב אותו – הוא היה גיבור! 

דמותו של בר כוכבא היא אחד הדברים הראשונים שקופצים לראש כשחושבים על ל"ג בעומר. מרד בר כוכבא פרץ בשנת 132 לספירה, כ-60 שנה לאחר חורבן בית המקדש והאוטונומיה היהודית ביהודה, בעקבות כוונות של האימפריה הרומית להקים מחדש את ירושלים כעיר פגאנית. את המרד הנהיג שמעון בן כוסבה, המוכר גם בשם בר כוכבא, והוא זכה לתמיכה של רבי עקיבא, מגדולי החכמים של התקופה. במשך החודשים הראשונים של המרד הצליחו בר כוכבא וחייליו לכבוש שטחים ביהודה ואפילו את ירושלים עצמה, ולבסס בהם ריבונות יהודית. 

הסוף של מרד בר כוכבא הוא חלק פחות מוכר בסיפור. לאחר שנתיים של מרד מוצלח שלחו הרומאים את המנהיג הצבאי המוכשר ביותר של האימפריה, יוליוס סוורוס, אשר הצליח לדכא את המרד תוך שהוא מרוקן את אזור יהודה מתושביו כמעט לחלוטין. לפי חלק מההערכות, מספר היהודים בארץ לפני המרד היה כמעט מיליון וחצי, אך לאחריו נותרו חיים רק כ-700,000, מתוכם רבים נפלו בשבי ונמכרו לעבדות ברחבי האימפריה. 

זה היה המרד האחרון של היהודים נגד רומא, ובמהלכו התקיימה ריבונות יהודית על שטחים נרחבים בארץ ישראל בפעם האחרונה עד קום המדינה. למרות החורבן שהמיט המרד על הארץ, שנים לאחר מכן, כאשר טענו הנוצרים באירופה כי אין גיבורים יהודים, הפך בר כוכבא לסמל של התנגדות ועוצמה צבאית. אבל מהו באמת הקשר של מנהיג המרד הקדום ליום המדורות? 

כבר בימי הביניים התחילו קהילות באירופה לצאת בל"ג בעומר לטיולים ולתחרויות חץ וקשת 

הגמרא, המנהגים הפגאניים והאר"י הקדוש 

24,000 תלמידים של רבי עקיבא מתו בתוך זמן קצר בין פסח לשבועות – כך מספרת הגמרא במסכת יבמות. החל מהמאה העשירית לספירה, בתקופת הגאונים בבבל, ידוע לנו על מסורת להימנע משמחות ומאירועים בימים אלה, לזכר אותם תלמידים. 

מסורת קדומה, אשר אומצה על ידי החוקרים המודרניים, רואה בביטוי "תלמידי רבי עקיבא" כינוי ללוחמים במרד בר כוכבא שנהרגו בקרבות עם הצבא הרומי. לפי אותה מסורת, בשל חשש מהרומאים הסבו היהודים את האבל שלהם לאבל על תלמידי חכמים, ולא על לוחמים נגד האימפריה. טענה זו יכולה להסביר את כמות התלמידים העצומה המופיעה בגמרא, אשר לא מסתדרת עם גודלם של בתי המדרש באותה התקופה, וגם מסבירה כיצד מתו כל כך הרבה אנשים בתוך זמן קצר כל כך. 

על פי השולחן ערוך – החיבור ההלכתי החשוב של העת החדשה – בל"ג בעומר יש הנוהגים להפסיק את מנהגי האבלות שנהוגים בימי ספירת העומר לזכרם של תלמידי רבי עקיבא. בהערות הרמ"א על השולחן ערוך מוזכר כי באותו יום נהוג "להרבות קצת שמחה". 

ואכן, כבר בימי הביניים התחילו בקהילות אשכנז לצאת בל"ג בעומר לטיולים ולפעילויות בטבע, ולהתחרות בחץ וקשת. במאה ה-14 תיאר רבי יעקב בן משה הלוי (המהרי"ל), שהיה הפוסק החשוב ביותר במרכז אירופה בתקופתו, מנהג של קהילות אירופה לערוך טיולים של ילדי בית הספר עם המורים ביום ל"ג בעומר. מקורם של מנהגים אלה קשור אולי בחגיגות האחד במאי ו"ליל ולפורגה" של שכניהם הלא יהודים, שחגגו את חגי תחילת האביב ביציאה אל הטבע. 

מסורת אחרת בנוגע לל"ג בעומר קושרת את התאריך עם דמותו של רבי שמעון בר יוחאי. לפי המסורת, זה היום שבו הוסמך רבי שמעון על ידי רבי עקיבא, ולכן כשהיה לרב גדול קבע אותו כיום שמחה. אחרים הבינו שמדובר בתאריך פטירתו. הראשון לקיים את המסורת הזו, כמו מסורות קבליות רבות, היה האר"י, גדול המקובלים בצפת במאה ה-16. בספר "עץ החיים", שחיבר הרב חיים ויטאל, תלמידו של האר"י, מסופר כי האר"י עצמו ביקר בקבר רבי שמעון בר יוחאי במירון בל"ג בעומר, וערך שם הילולה. 

בעקבות האר"י התחילו יהודים להגיע לקבר רבי שמעון במירון בל"ג בעומר ולחגוג. בסיפור אחר בספר הזוהר מסופר כי כשנפטר רבי שמעון ליוותה אש את מיטתו. אולי בשל כך החלה להתפתח מסורת להדליק מדורה בחגיגות ההילולה שבקבר. 

מדורות ומשואות – בין הילולה למסיבת ניצחון  

לקראת סוף המאה ה-19 רכש הראשון לציון דאז, הרב אברהם אשכנזי, את קבר שמעון הצדיק בירושלים. למרות שהקבר מיוחס לשמעון הצדיק, ולא לרבי שמעון בר יוחאי, המנהג לערוך הילולה בל"ג בעומר ולהבעיר בה מדורה התפשט גם אליו. 

בינתיים, באירופה, אימצו ראשוני הציונים את המנהג לצאת אל הטבע ולשחק בחץ וקשת, והצליחו בקלות לחבר אותו לערכים של עבודה ולחימה. "חובבי ציון", "הביל"ויים" ותנועת "בר כוכבא" בחרו בל"ג בעומר לציון החגיגה השנתית שלהם, ונקבעה מסורת של "יום תנועות הנוער הציוניות" בל"ג בעומר. 

בתנועה הציונית חיברו את המאבק לחירות לאומית עם מרד הגבורה של בר כוכבא. ל"ג בעומר היה בעיניהם היום שבו לפי המשוער חל מפנה משמעותי במרד והושאו משואות כדי לבשר על הניצחון. כאשר הגיעו אנשי העלייה הראשונה והשנייה לארץ הצטרף הנוער הציוני המשולהב למדורה בקבר שבירושלים, והביא איתו גם את מנהגי תנועות הנוער הציוניות מאירופה. 

בזמן מלחמת העולם הראשונה הופסקו ההילולות בצל המצב הקשה בארץ, אך לאחר המלחמה התחדשה העלייה. אנשי העלייה השלישית, שרבים מהם היו צעירים אידיאליסטים ובוגרי תנועות נוער ציוניות, הצטרפו לחגיגה. בשנות העשרים של המאה ה-20 התחילו לצוץ מדורות בל"ג בעומר בכל רחבי הארץ.  

כך, ל"ג בעומר – יום מסורתי בלי הלכות או מנהגים ברורים – היה עבור האגודות הציוניות שקמו באותה תקופה באירופה קרקע פורייה לפיתוח מסורות חדשות, והם ערכו בו תהלוכות, טיולים, קומזיצים וכנסים. בתחילת המאה ה-20 הושקעו מאמצים חינוכיים רבים להטמעת סיפור בר כוכבא כסמל לגבורה לאומית. באותו יום הוחלט על הקמת הפלמ"ח והגדנ"ע, שגם ייקח לו לסמל את החץ והקשת, ובו גם יצאה הפקודה להקמת צה"ל. בהמשך תאמץ מדינת ישראל הצעירה את ל"ג בעומר כיום לציון הגבורה היהודית. 

בתנועה הציונית חיברו את המאבק לחירות עם מרד בר כוכבא ואת ל"ג בעומר עם המשואות שבישרו על הניצחון 

"התקווה" בתוך כלוב האריה בקרקס 

המדורות הן שהפכו את ל"ג בעומר לחג של גבורה יהודית, בהשראתו של הפעיל הציוני מיכאל הלפרן. בראשית דרכו ניסה הלפרן לארגן קבוצות חמושות להגנה עצמית נגד הפוגרומים ברוסיה, אך כשנכשל עלה לארץ ובה פעל למען ארגון השמירה "בר גיורא", שהפך מאוחר יותר לארגון "השומר". נוסף לכל זכויותיו, הלפרן גם היה חובב מדורות, אשר נהג לערוך טקסי "השבעה" שבהם דרש מחלוצים לקפוץ מעל מדורה ולהישבע להילחם למען ביטחון העם היהודי. 

ייתכן שהלפרן הוא גם ההשראה לשירו של לוין קיפניס, המתאר את בר כוכבא מתגושש עם אריה בכלוב. לפי אגדה ססגונית במיוחד שפורסמה עוד בחייו, קרקס מצרי שביקר ביפו הזמין את הקהל להיכנס אל כלוב האריות. לאחר שנכנסו ויצאו מהכלוב נציג מוסלמי ונציג נוצרי, נכנס הלפרן אל כלוב האריות כדי לייצג את העם היהודי, ובתוכו שר את "התקווה". 

דמותו של בר כוכבא, גבורת הלוחמים, הפעילות הגופנית בטבע, האימון בנשק ומנהגי המדורות – כולם קיבלו משמעות חדשה בעידן הציוני. האש המלווה את החג הפכה מזיכרון לאור שליווה את מיטתו של רבי שמעון, לסמל המאבק הלאומי והלהט הציוני לשוב לארץ ולהגן על העם היהודי. כך, ל"ג בעומר מהווה דוגמה מרתקת לאופן שבו התנועה הציונית עיצבה מחדש את המסורת היהודית. בתהליך מופלא של התחדשות, הפך חג עתיק למוקד של זהות ישראלית מודרנית, המחבר בין מורשת העבר לחזון העתיד.