כולנו היינו “אבא של שבת” או “אימא של שבת” בגן. המינוי המרגש נעשה מדי יום שישי בקרב מרבית גני הילדים בישראל, כחלק מטקס שבו הילדים מקבלים את השבת: אימא של שבת מדליקה נרות, אבא של שבת עושה קידוש, והילדים שרים שירים המקבלים את פני השבת.
קבלת שבת לא שייכת לילדים בלבד, כמובן. כאשר שוקעת השמש ביום שישי והשבת נכנסת – מתקבצים יהודים בבתי הכנסיות ברחבי העולם ומקבלים את השבת בתפילה מיוחדת המורכבת מכמה מזמורים הלקוחים מספר תהילים וכן מהפיוט הידוע “לכה דודי לקראת כלה”.
דווקא כיוון שקבלת השבת היא אחת התפילות המוכרות והאהובות בקרב היהודים על כל גווניהם והמגזרים השונים, לפעמים נדמה לנו שהיא תמיד הייתה כאן. אבל הסיפור שמאחורי קבלת השבת כפי שאנחנו מכירים אותה היום הוא מורכב יותר.
אחת העדויות הקדומות בנוגע לטקס רוחני שמבוצע ביום שישי, כאשר השמש שוקעת והשבת נכנסת, נמצאת בתלמוד. שם מסופר על ר’ חנינא, שחי בארץ ישראל במאה ה-2 לספירה, שהיה עומד “עם חשכה” בערב שבת ואומר “בואו ונצא לקראת שבת המלכה”. עם זאת, תפילה מיוחדת המקבלת את השבת כפי שאנו מכירים היום לא נמצאה מתקופה מתקופת המשנה והתלמוד.
מקלחת חמה, אוכל טוב ונעליים מיוחדות
השבת היא תוספת ייחודית של היהדות לתרבות האנושית כיום מנוחה בעל תוכן מוסרי-חברתי ומכאן שיש לשבת מקום מרכזי במסורת היהודית. לכן, אין זה חריג שטקסים שונים התפתחו לאורך ההיסטוריה היהודית המקבלים ומציינים את כניסתו של היום המיוחד.
כך, למשל, הספרות היהודית המוקדמת מציינת רבנים ובכירים בקהילה היהודית שהיו מתכוננים לשבת בדרכים שונות, החל מבישול מאכלים מיוחדים, רחיצת הגוף במים חמים לפני כניסת השבת, ועד נעילת נעליים מיוחדות שהיו ננעלות רק בשבת.
כך, למשל, מסופר על שמאי הזקן, אחד ממנהיגי הקהילה היהודית בתקופת בית המקדש השני, שבמשך כל השבוע היה חושב רק על השבת: “היה מוצא בהמה נאה, אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – אכל הראשונה ושייר השנייה המשובחת יותר לשבת”. כלומר, בכל ימות החול היה אוכל תמיד את המאכל הפחות טוב, משום שאת הטוב היה שומר לשבת. סיפור נוסף על ייחודה של השבת בחיי היהודים נמצא בתלמוד הבבלי, והוא מוכר לנו כ”יוסף מוקיר שבת”, שרכש דג לשבת ומצא בו מרגלית יקרה.
לא רק הכנות פיזיות עורכים היהודים לקראת שבת. אחת העדויות הקדומות בנוגע לטקס רוחני שמבוצע ביום שישי, כאשר השמש שוקעת והשבת נכנסת, נמצאת בתלמוד. שם מסופר על ר’ חנינא, שחי בארץ ישראל במאה ה-2 לספירה, שהיה עומד “עם חשכה” בערב שבת ואומר “בואו ונצא לקראת שבת המלכה”.
כ-500 שנים, לעיר קטנה בצפון ארץ ישראל: צפת.
מקובלי צפת, אשר המוכר שבהם הוא רבי יצחק בן שלמה לוריא – האר”י ז”ל – חיו בתקופה שלאורך רוב המאה ה-16, והותירו חותם עמוק על הספרות היהודית בכלל וזו הקבלית בפרט. השפעה אחת כזו היא חיבורה של תפילת קבלת שבת.
שבעה מזמורים כנגד שבעה ימים
במאה ה-16 התחילו להופיע נוסחים שונים המזכירים את נוסח קבלת שבת כפי שאנו מכירים היום. למעשה, מקור התפילה שמתפללים היום בבתי הכנסת בערב שבת מקורה במקובלי צפת. מקובלים היו מיסטיקנים יהודים שעיקר עיסוקם היה בלימוד הקבלה ובתורת הסוד היהודית. מקובלי צפת, אשר המוכר שבהם הוא רבי יצחק בן שלמה לוריא – האר”י ז”ל – חיו בתקופה שלאורך רוב המאה ה-16, והותירו חותם עמוק על הספרות היהודית בכלל וזו הקבלית בפרט.
השפעה אחת כזו היא חיבורה של תפילת קבלת שבת. לצד האר”י ז”ל, שבעצמו נהג להגיד מזמורי תהילים מסוימים בעת כניסת השבת, חי בצפת באותם שנים גם ר’ שלמה אלקבץ. אלקבץ, כשאר היהודים סביבו, עסק בקבלה ובתורת הנסתר ונודע בעיקר בזכות חיבור הפיוט “לכה דודי” – שגם נכנס אל התפילה והפך לאחד מסמליה המוכרים ביותר. מקובל נוסף שהשפיע עמוקות על נוסח התפילה כפי שאנו מכירים כיום הוא גיסו של אלקבץ – הרמ”ק, רבי משה קורדובירו, אשר על פי המסורת אמר את רוב מזמורי התהילים שאנחנו אומרים היום בקבלת שבת.
התפילה שנמצאת היום ברוב סידורי התפילה של קהילות ישראל מורכבת משבעה מזמורי תהילים המכוונים כנגד שבעת ימי השבוע. לאחר שישה מזמורים ולפני המזמור השביעי (העוסק ביום השבת), נוהגים לשיר את הפיוט “לכה דודי”. מזמורי התהילים עוסקים בעיקר בתיאור מלכותו של אלוהים על העולם וכל ברואיו, והם כוללים ביטויים של שמחה, שבח והלל. תוכנו של הפיוט “לכה דודי” הוא השבת, חורבן ירושלים והציפייה לבנייתה ולגאולה. מוטיב הכלה והדוד חוזרים במהלך הפיוט והוא מתפרש בדרך כלל בספרות היהודית כיחס שבין עם ישראל (הכלה) ואלוהים (הדוד).
הפיוט בנוי מעשרה בתים, כאשר הבית הראשון משמש פזמון החוזר על עצמו לאחר כל בית. שמו של המחבר, שלמה הלוי, רשום כאקרוסטיכון בראשי הבתים שני עד תשיעי.
יציאה לשדה, גיל החזן – ולמה מסתובבים בבית האחרון?
למרות שהיסוד של תפילת קבלת שבת הוא בעיקרו קבלי, חדרו התפילה ונוסחה כפי שאנו מכירים היום אל המיינסטרים היהודי והתקבעו כאחד הטקסים המזוהים ביותר עם יום השבת. עם זאת, היו קהילות שהסתייגו מהמקור הקבלי – ולמרות שהוכנס אל סדר התפילה, נעשו סימנים שונים על מנת לציין שמעמדו אינו זהה לתפילת ערבית של שבת.
כך, למשל, אצל יהודי אשכנז נמצא היתר הלכתי למנות לקבלת שבת חזן שלא הגיע לגיל 13 (גיל בר מצווה), כפי שמחייבת ההלכה בשאר התפילות בבית הכנסת. נוסף על כך, מיקום החזן של קבלת שבת בבית הכנסת הינו בבימה במרכז בית הכנסת, ולא במקומו הרגיל של החזן – בקדמת בית הכנסת לפני ארון הקודש.
עם זאת, דעות אחרות סוברות שהמנהג לעמוד במרכז בית הכנסת ולשנות ממקום החזן הרגיל הוא זכר למנהג מיוחד שהיה נוהג בצפת. מסופר על האר”י ז”ל ותלמידיו שהיו יוצאים מבית הכנסת לשדה סמוך לכניסת שבת בבגדים לבנים כדי לקבל את פני השבת. אומנם היום לא נהוג לצאת לשדה לאמירת קבלת שבת, אך יש המצביעים על שינוי מקום החזן בתוך בית הכנסת כזכר למנהג זה. מנהג נוסף אשר יש הנועצים את מקורו ביציאה לשדה הוא המנהג שלפיו בבית האחרון של השיר קמים המתפללים ופונים לכיוון מערב, שבו בד”כ נמצא פתח הכניסה והיציאה מבית הכנסת, הפתח המוביל אל השדה.
מכנה משותף שעובר כחוט השני בין הקהילות והמסורות השונות הוא השירה של המזמורים בקבלת השבת על ידי המתפללים. בשנות החמישים של המאה ה-20 הפכה קבלת השבת לטקס קבוע ברוב הקיבוצים בארץ. במהלך הטקס שרים שירים, הן מהמקורות היהודיים כגון “לכה דודי” והן מתקופות מאוחרות יותר
מלכה דודי עד שתלתם ניגונים: בין קרליבך לתנועה הקיבוצית
מכנה משותף שעובר כחוט השני בין הקהילות והמסורות השונות הוא השירה של המזמורים בקבלת השבת על ידי המתפללים. כך, למשל, מפורסמות מנגינותיו של הרב שלמה קרליבך, אחד מגדולי היוצרים החסידיים של המאה ה-20, אשר חיבר מנגינות למזמורי התהילים של קבלת שבת, מנגינות שהצליחו להתפשט לרבות מקהילות ישראל.
טקס קבלת שבת לא נשאר רק בתוך כותלי בית הכנסת. כך, למשל, בשנות החמישים של המאה ה-20 הפכה קבלת השבת לטקס קבוע ברוב הקיבוצים בארץ. למרות שהטקס שהתקבע בקיבוצים היה שונה מזה המתקיים בבתי הכנסת, יש קווי דמיון ברורים: מהותו של הטקס היא קבלת פני שבת, והנוסחים עצמם.
כך, למשל, במרבית הקיבוצים קבלת השבת נערכת בחדר האוכל לפני ארוחת ערב חגיגית. על השולחנות נפרסות מפות לבנות ומונחים נרות שבת וחלות. במהלך הטקס שרים שירים, מקריאים קטעים מתוך פרשת השבוע או לחלופין מקריאים קטעים אקטואליים ומתייחסים לאירועי השבוע. מעניין לציין ששירים נפוצים במהלך הטקס מגיעים הן מהמקורות היהודיים, כגון “לכה דודי”, והן מתקופות מאוחרות יותר – כמו “ניגונים” של פניה ברגשטיין, שיר העוסק במסורת המועברת מדור לדור: “שתלתם ניגונים בי אימי ואבי, ניגונים, מזמורים שכוחים”.
כאמור, כיום הגיע טקס קבלת השבת אל מרבית גני הילדים בישראל, ואת העדות המוקדמת לכך אפשר למצוא בארכיון של קיבוץ עין חרוד, שם מצוטט אחד חברי הקיבוץ אשר בישיבת החינוך בשנת 1924 אמר: “רצוי היה שאצלנו תקבל השבת צורה מיוחדת […] צריך לתת לילד איזה קדושה […] אני מציע מפה לבנה, נרות, מנה נוספת, לאסוף את כל הילדים יחד, לשיר יחד, להקריא פרשת השבוע, סיפור על איזה צדיק”.