דמיינו שבת שבה אסור לא רק לנסוע, לשוחח בטלפון ולבשל אלא גם לצאת מהבית, להשתמש בכל סוג של תאורה או חימום ולאכול אוכל חם. בגלל החושך בלתי אפשרי לקרוא, ואם יש לכם תינוק או כל דבר אחר בידיים אסור גם לעבור מחדר לחדר. זו הייתה השבת של כת מדבר יהודה בימי בית המקדש השני, לפני שנחתמה המשנה, כאשר אופייה של השבת עדיין לא היה מעוצב כפי שאנחנו מכירים אותה היום.
בניגוד לאנשי אותה כת קיצונית, חז"ל האמינו כי שבת היא לא רק יום של ישיבה בשילוב ידיים, אלא יש לה גם תוכן חיובי. הם הקדישו שתי מסכתות שלמות במשנה ובגמרא ללימוד הערכים של שבת, ולמציאת דרכים לאפשר את מימוש הערכים האלה, בתוך המסגרת של איסורי התורה. אז אילו ערכים אפיינו את השבת החז"לית, ואיך נוצרה השבת שאותה אנחנו מכירים היום?
השבת אינה מנוחה פיזית, וגם לא תנאי בהסכם העסקה, אלא הפסקה מכוונת משליטה
"שבת וינפש" – נופש כל סופ"ש
אם לנו השבת נשמעת לפעמים כאוסף של איסורים – בכיתות הקדומות זה פשוט היה כך. ולא במקרה – זה האופן שבו היא אכן מתוארת בתורה. ברשימת עשרת הדברות, מצוות השבת מוזכרת במילים הבאות: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלוהיך, לא תעשה כל מלאכה".
ואם איסור מלאכה נשמע לכם פשוט, המשנה מונה שלושים ותשעה "אבות מלאכה" – סוגים של פעולות שאסורים בשבת, לפי המסורת שהשתמרה בעל פה. בעיקר אסורות בשבת פעולות הקשורות בפרנסה, במאמץ או ביצירה וחידוש. בהתאם למאפייני התקופה, נאסרו למשל פעולות חקלאיות רבות לצד מלאכות כבישול, תפירה ובנייה.
השבת אינה מנוחה פיזית, וגם לא תנאי בהסכם העסקה, אלא הפסקה מכוונת משליטה. במשך שישה ימים האדם נדרש לקחת אחריות על חייו ועל הסביבה שלו, לדאוג לצרכיו ולקדם את העולם בהמצאה, ביצירה ובעשייה. ביום השביעי הוא לוקח הפסקה מהאחריות ומהאקטיביות, ובכך מכיר במגבלות הכוח שלו, וגם לוקח זמן להתבוננות, לרוחניות ולמנוחה ממרוץ החיים.
רבות מהמלאכות הללו התקבלו כאסורות בשבת גם בשאר הכיתות היהודיות בתקופת בית המקדש, למרות שאינן מופיעות באופן מפורש בפסוקי התורה. לצידן נאסרו כמובן גם האיסורים המופיעים בפסוקים: הבערת אש, והאיסור הפחות מוכר "אל יצא איש ממקומו".
חז"ל העמידו עיקרון נוסף שעומד בבסיסה של השבת היהודית – המצווה להתענג
אין, אין על האוכל של אימא
השבת הישראלית מתאפיינת בעיקר בארוחות משפחתיות גדולות, שמהן יוצאים הילדים הבוגרים עם קופסאות "אוכל של אימא" להמשך השבוע. אבל איך היה נראה זמן האיכות השבועי שלנו אם לא היה באפשרותנו להאיר את הבית או לחמם את האוכל? כיום, למטרות אלה אנחנו משתמשים בחשמל, ובשבת – בחשמל שתוזמן מראש באמצעות "שעון שבת". בתקופת המשנה לאור ולחום היה רק מקור אחד – אש, ובדיוני המשנה מוזכרת מחלוקת רצינית בשאלה חשובה – האם מותר להשתמש באש שהדלקנו מראש?
כדי להכריע בשאלה הזו העמידו חז"ל עיקרון נוסף שמוזכר בספר ישעיהו ועומד בבסיסה של השבת היהודית – תענוג. מצווה להתענג בשבת. לבסוף מכריעה המשנה כי מותר שתבער בבית אש שהודלקה לפני כניסת שבת, היתר שבבסיסו עומדת אחת המצוות המוכרות ביותר כיום – הדלקת נרות שבת. הגמרא במסכת שבת קושרת בין הדלקת נרות השבת לבין "שלום בית" ו"עונג שבת", ופרשניה מסבירים את החשיבות של אור למניעת ריבים ותקלות, ואת העונג שמספקת האכילה באור.
נוסף על כך, המשנה מציעה פתרון לשימור חום התבשילים לסעודות שבת, כדי לאפשר את התענוג שרק ארוחה חמה יכולה להציע. לחז"ל לא הייתה "פלטה" חשמלית או שעון שבת לתנור, ולכן הם הציעו לעטוף את התבשילים ולהטמין אותם מערב שבת. כמו כן, בתנאים מסוימים הם התירו להניח תבשיל על "כירה" של אש שהובערה מראש כדי להעניק לו חום.
חז"ל הקדישו מסכת שלמה לפתרונות שיאפשרו חיי קהילה שוקקים בשבת
עירוב – הופכים את השכונה לבית משותף
יש חפצים שאנחנו לא יכולים לצאת היום בלעדיהם מהבית כמו ארנק וטלפון. ומה קורה בשבת? אז כסף ומכשירים אלקטרוניים אסורים, אבל מה עם מפתחות, סידור תפילה, אפילו טישו בכיס? ואם יוצאים עם ילדים קטנים הרשימה עוד מתארכת: עגלה, טיטולים, בגדים להחלפה, מגבונים, צעצועים, מוצץ או שניים ליתר ביטחון. עד היום יש בעולם מקומות שבהם נשיאת החפצים האלה מחוץ לבית אסורה בשבת, ולנו, בארץ, זה מתאפשר בזכות טריק הלכתי שהומצא כבר בתקופת המשנה – העירוב.
בספר ירמיהו מופיע איסור מפורש: "כה אמר ה' השמרו בנפשותיכם ואל תישאו משא ביום השבת … ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת…". ואומנם, בכיתות רבות בימי בית שני אכן לא העבירו חפצים "מרשות לרשות" – כלומר, מהבית החוצה או להפך, ואפילו לא מחדר לחדר. בכת מדבר יהודה למשל, לחברי הכת אסור היה להרים תינוק בשבת – כי התינוק עלול להחזיק בידו אבן או חפץ אחר, וכך בעקיפין מעבירים משא. העמדה הקיצונית הזו הפכה את השבת ליום של קיפאון כמעט מוחלט, שבו כל תזוזה של חפץ היא חילול שבת.
חז"ל, לעומת זאת, הבינו כי צורת החיים הזו לא מותאמת למציאות של קהילות ומשפחות. אפילו אם לא תנעלו את הדלת ותשאירו את הסידור בבית הכנסת מראש, כל מי שניסה לארגן שבת חתן או בר מצווה יודע שאי אפשר לחגוג עם הקהילה בלי לרוץ הביתה באמצע להביא את הפותחן של בקבוק היין (או הדבר האחר הזה ששכחתם).
כדי לאפשר חיי קהילה שוקקים ומפגשים קהילתיים בשבת, שהם חלק מהרעיון של ההתכנסות הציבורית ביום הזה, חז"ל הקדישו מסכת שלמה במשנה לפתרון הבעיה – מסכת עירובין. באמצעות הצבת צלחת של מזון משותף במקום מרכזי לפני השבת, ועל ידי גדרות סמליות שמקיפות את השכונה או העיר, הופך ה"עירוב" את כל המרחב ל"רשות היחיד" גדולה אחת. ברגע שיש עירוב, מותר לשאת חפצים בכל המרחב המוקף – מהבית לרחוב, מבית לבית, ובחזרה.
בעירוב טמונה הצהרה ערכית, שרואה בשבת יום של חיבור קהילתי. אם אי אפשר לשאת תינוק לבית הכנסת, אם אי אפשר להביא צלחת אוכל לשכן, אם אי אפשר לקחת ספר לימוד לבית חבר – חיי הקהילה קורסים. העירוב אומר: כל השכונה היא בית משותף אחד. אנחנו לא אוסף של משפחות נפרדות, אנחנו קהילה.
ערכים מצטלבים – לשלב בין עונג לאיסור
בניגוד לכיתות שפעלו בתקופתם, חכמי המשנה זיהו את הערכים העומדים מאחורי איסורי השבת, והבינו שהאיסורים נועדו ליצור מסגרת כדי שנוכל לעצור רגע ולאפשר מימוש של ערכי מנוחה, הנאה, משפחה וקהילה בתוך שטף החיים. לשם כך, הם השקיעו מאמצים רבים ביצירת מסגרת הלכתית שתאפשר לשבת להיות יום של חיים מלאים ומשמעותיים, למרות האיסורים הרבים שמאפיינים אותה, יום שבו מתענגים על סעודה חמה וטובה לאור נרות ומתניידים בין בתי המשפחה והחברים. הם לא התפשרו על האיסורים, אבל גם לא הסכימו שאלה יפגעו במהות היום, אלא ישתלבו למארג אחד שבו האיסורים מייצרים מסגרת מחייבת שאותה אפשר למלא בתוכן.