להפיץ את האור: החנוכייה שגברה על הדגל הנאצי

כולנו מדליקים נרות חנוכה כדי לפרסם את הנס: ניצחונם של המכבים על צבאו של אנטיוכוס הרשע. אבל חנוכייה אחת, שעלתה לארץ מגרמניה הנאצית, מפרסמת נס נוסף. זהו סיפורה של החנוכייה שתמונה שלה התפרסמה בגרמניה בשנות השלושים, עלתה ארצה, נכנסה ל”יד ושם”, ויצאה ממנו כדי להדליק נרות בליבם של החיילים בעזה ב-2024

בדצמבר 1931, כסלו תרצ”ב, חודשים בודדים לפני שעלתה המפלגה הנאצית לשלטון, התנוסס על בניין המפלגה בעיר קיל שבצפון גרמניה הדגל המוכר עם צלב הקרס, וברחובות נערכו הפגנות של הנוער ההיטלראי שקרא “יהודה לאבדון”. רב הקהילה היהודית בעיר, הרב עקיבא ברוך פוזנר, התגורר באותה תקופה מול בניין המפלגה, וראה את הדגל מדי יום מחלון ביתו. כאשר הגיע חג החנוכה, החליט הרב שלא להדליק את החנוכייה שלו על שולחן במרכז הבית, כפי שעשו יהודים בתקופות של אנטישמיות גואה, אלא על אדן החלון, ולהסיט את הווילון. הנר והדגל עמדו זה מול זה.

את הגדולה של הרגע תפסה אשת הרב, רחל, שהייתה צלמת חובבת והחזיקה כבר אז מצלמה ביתית. היא צילמה את החנוכייה מול הדגל, וכאשר חזרה התמונה מפיתוח כתבה על גבה:

“יהודה לאבדון”, כך חושב הדגל

“יהודה לעולם תשב”, עונה לו הנר

שנה לאחר מכן, כאשר המפלגה הנאצית כבר שלטה בגרמניה, שלחה רחל את התמונה לעיתון יהודי בגרמניה והתמונה הופצה.

כשהקמנו את המוזיאון זה היה טבעי לשלב את התמונה אל תוך החדר שמספר על יהדות גרמניה באותה תקופה. אז, לא ידענו מי צילם את התמונה או מה עלה בגורלה של המשפחה שהדליקה את החנוכייה”.

“בשנות השלושים יהודי גרמניה היו נתונים בקונפליקט בין הזהות האישית שלהם וההשתייכות לעם היהודי לבין הפטריוטיות הגרמנית שרבים מהם חשו”, מסביר מיכאל טל, האוצר הראשי של אוסף החפצים ביד ושם. “החנוכייה, שמונחת בתוך הבית הפרטי אך מפיצה אור החוצה אל המרחב הציבורי, מסמלת את הקונפליקט הזה, ולא בכדי הפכה התמונה הזו לסמל. כשהקמנו את המוזיאון זה היה טבעי לשלב את התמונה אל תוך החדר שמספר על יהדות גרמניה באותה תקופה. אז, לא ידענו מי צילם את התמונה או מה עלה בגורלה של המשפחה שהדליקה את החנוכייה”.

ואכן, אם תיכנסו לחדר הרלוונטי בתערוכה של יד ושם, תראו את התמונה מודפסת בגדול על החלון, כדי לדמות את מה שנשקף מחלונם של יהודי גרמניה בשנות השלושים. עם זאת, לצידה של התמונה הגדולה, בתוך ויטרינה קטנה, מוצבת גם החנוכייה עצמה, למעט בימי החנוכה.

תמיד קילרים

לפני עליית הנאצים לשלטון חיו בעיר קיל כ-500 יהודים, אשר הגיעו כולם לבית הכנסת המרכזי של הרב פוזנר. לרב, שהיה גם דוקטור לפילוסופיה, היה חשוב לשמור על הקהילה היהודית מאוחדת, והוא איגד לתוכה גם את היהודים הרפורמים והחילונים בעיר. ילדי הקהילה, מכל הזרמים, נפגשו מדי יום ראשון ללימודי יהדות ועברית מפי הרב. לדרשותיו בבית הכנסת בשבת היו מגיעים גם חלק מאנשי העיר הלא יהודים, ובמיוחד המשכילים שבהם, כיוון שהיה מדבר בגרמנית ומכניס לדבריו גם רעיונות פילוסופיים.

בתחילת שנות השלושים, כשלזוג שלושה ילדים, התחילו הרב ואשתו לחוש שמשהו רע עומד לקרות. אשת הרב, רחל, ביטאה זו בתמונה שפרסמה ואחרי שעלו הנאצים לשלטון הזהיר הרב עקיבא את אנשי העיר בדרשה בבית הכנסת מפני אסון ליהודים בפרט ולגרמניה בכלל. אמירה כזו, בפומבי, סיבכה אותו עם הרשויות. בעקבות דבריו הגיעו שוטרים לבית משפחת פוזנר והחרימו ספרים מספרייתו הפרטית של הרב כדי לבדוק שאין בהם חומרי הסתה.

מכאן המשיכו החיים תחת המשטר הנאצי להסתבך. בשבת ה-1 באפריל 1933 הודיעה המשטרה על סגירת כל בתי הכנסת ועל איסור פעילות בבתי העסק היהודיים. באותו בוקר ראה הרב עקיבא ברחוב שוטרים נאצים מכים יהודי צעיר שנכנס לבקר בחנות של אביו ועוצרים אותו. באותו ערב נתקבלה הודעה שהצעיר נרצח בבית המעצר. בתור רב הקהילה פצח הרב במאבק להביא את הבחור הצעיר לקבר ישראל. מדי יום היה מגיע לתחנת המשטרה לדרוש לקבור את הצעיר. לבסוף הסכימה המשטרה להעניק לצעיר קבורה יהודית, ובתנאי שהקבורה תהיה בעיר אחרת וללא קהל. את הרב זה לא סיפק. הוא יצר קשר עם יהודי העיר שבה הייתה צפויה להיערך הלוויה, וביקש מהם לבוא וללוות את הצעיר בדרכו האחרונה.

בתחילת שנות השלושים, כשלזוג שלושה ילדים, התחילו הרב ואשתו לחוש שמשהו רע עומד לקרות. אשת הרב, רחל, ביטאה זו בתמונה שפרסמה ואחרי שעלו הנאצים לשלטון הזהיר הרב עקיבא את אנשי העיר בדרשה בבית הכנסת מפני אסון ליהודים בפרט ולגרמניה בכלל.

באותו לילה שוב הגיעו שוטרים לבית משפחת פוזנר, כדי לקחת את הרב לערוך את ההלוויה. רחל, שידעה שבעלה הפר את פקודות המשטרה, חששה לגורלו. לילה שלם ישבה רחל בבית וחיכתה שיחזור, אך הוא הגיע רק למוחרת בבוקר. באותו לילה הבינה שהגיעה העת לעזוב את גרמניה, והחלה לנסות ולשכנע את בעלה. למסע השכנוע הצטרפו גם יתר אנשי הקהילה היהודית בעיר, שחששו לחייו של הרב.

ביולי 1933 החלה משפחת פוזנר את מסעה לארץ. לתחנת הרכבת של קיל הגיעו כל יהודי העיר ללוות את משפחת הרב, שם נשא הרב את דרשתו האחרונה: הוא המליץ לכל מי שיכול – לעזוב את גרמניה, אך ביקש מהם דבר אחד נוסף: תמיד תזכרו שאתם בני העיר קיל. ובאמת, מרבית אנשי הקהילה שמעו בעצת הרב, ובשנת 1939, כאשר הגיע הצבא הנאצי לקחת את יהודי העיר להשמדה, היו בה רק יהודים בודדים.

בשכונת הבוכרים בירושלים

בערב חנוכה 1934, שלוש שנים לאחר שצולמה התמונה, הגיעה משפחת פוזנר לירושלים, ובתיקה החנוכייה והתמונה. הם התגוררו בשכונת הבוכרים, שהייתה מאוד מגוונת מבחינה עדתית, וגם כאן דגל הרב באחדות. הקהילות השונות של יהודים מארצות שלא הכיר סקרנו אותו, והוא ראה ערך גדול בחיבור עם מסורות יהודיות שונות ועם יהודים מכל העולם. בכל יום היה הולך הרב עקיבא להתפלל בבית כנסת אחר, כדי להכיר ולכבד את כל העדות, וכשבחר בית ספר לילדיו סירב לרשום אותם לבית הספר היוקרתי כיוון ששמע את הילדים בו מדברים ביניהם בגרמנית. לאורך השנים אף קיבל מעמד בשכונה, והחל להעביר שיעורי ערב בגמרא לכל המעוניין, שאליהם היו מגיעים יהודים מכל שכבות האוכלוסייה.

במשך שלושים השנים הבאות, עמדה החנוכייה על אדן החלון של הבית בירושלים, והרב עקיבא היה מדליק בה את נרות החנוכה מדי שנה בשנה. בשנת 1962 נפטר הרב בגיל 71. חמש שנים מאוחר יותר, לאחר מלחמת ששת הימים, עברה רחל להתגורר בחיפה, ליד בתה שולמית, וכאשר נפטרה רחל, הועברה החנוכייה לידיה של שולמית, אשר בתורה הורישה אותו לנכדה הראשון שנקרא על שם אביה – עקיבא ברוך.

בשנים שחלפו הולאמו כל העיתונים היהודיים בגרמניה, ובכללם גם העיתון שבו פורסמה התמונה של רחל. כאשר תוכנן המוזיאון ההיסטורי של יד ושם, עברו האוצרים על הארכיונים של העיתונים היהודיים, וכך מצאו את התמונה. הם רכשו מהגרמנים את הזכויות עליה והכניסו אותה לתצוגה, כאמור, מבלי שהם יודעים מה עלה בגורל החנוכייה עצמה ובגורל המשפחה שהדליקה אותה.

רק מספר שבועות לפני פתיחת התערוכה, כשהכול כבר היה מוכן ליום הגדול, גילו במוזיאון תגלית מדהימה: בעלי החנוכייה ניצלו, הם כאן בארץ, והחנוכייה עדיין אצלם. “אנחנו תמיד רוצים חפץ שיספר סיפור”, אומר האוצר מיכאל טל מ”יד ושם”. “חפצים אותנטיים מהתקופה יכולים לשמש עדות מאוד מאוד משמעותית לדורות הצעירים, שבשבילם המלחמה נראית רחוקה מאוד, וכאן יש לנו חפץ שהתמונה שלו כל כך מפורסמת וסימבולית. חשבנו ששילובו במוזיאון יהיה עניין יוצא מן הכלל”. המוזיאון פנה לשולמית, וביקש להכניס גם את החנוכייה לתצוגה. אבל אז, נתקלו האוצרים בתשובה לא צפויה.

“זה בעצם מה שסבא היה רוצה”, אומרת נאוה. “הסיטו את הווילון, פרסמו את הנס החוצה ועכשיו ולתמיד החנוכייה תמשיך להאיר ולפרסם את הנס”.

יהודה לעולם תשב: העם היהודי אינו מוזיאון

בניגוד לתוכניות של יד ושם, שולמית לא חשבה שמקומה של החנוכייה במוזיאון, אלא אצל עקיבא הנכד, שימשיך לפרסם בה את הנס. “במוזיאון מציגים עמים היסטוריים שכבר חדלו מלהתקיים, אבל החיים היהודיים אינם מוצג מוזיאוני, הם ממשיכים הלאה”, מסביר יהודה מנסבך, בנה של שולמית. “הדרך הטובה ביותר לספר את סיפורה של החנוכייה היא להמשיך ולהדליק אותה בכל שנה”.

בסופו של דבר הגיעה המשפחה להסדר מיוחד עם מוזיאון “יד ושם”: במהלך רוב ימות השנה החנוכייה מושאלת ליד ושם ומוצגת במוזיאון, לצד ההדפס הגדול של התמונה, אך בכל שנה בחנוכה המשפחה שבה ולוקחת אותה לכל ימי החג. “זה תנאי שמוזיאון בדרך כלל לא יסכים לו, אבל כאן מדובר בפריט כל כך מיוחד, עם סיפור כל כך מיוחד. עצם זה שהחנוכייה נמצאת פה ממחיש את מה שרחל כתבה על התמונה – נרות החנוכה התגברו על הדגל הנאצי”. עם השנים, מסביר מיכאל, הוא הבין כי דווקא היעדרה של החנוכייה בימי חנוכה מדגיש את המסר אף יותר: החנוכייה ממשיכה להאיר.

ובאמת, בכל חנוכה מגיע יהודה ליד ושם לאסוף את החנוכייה, כדי להדליק אותה במהלך ימות החג. אך החנוכייה ממשיכה להפיץ את האור שלה לא רק ביד ושם ובבית משפחת מנסבך, אלא בכל העולם. במהלך ימות החג מסתובב יהודה ברחבי הארץ, בבתי ספר ובמחנות צה”ל, ומספר את סיפורה של המשפחה. “החנוכייה הזו מעוררת תגובות נלהבות בכל מקום שהיא מגיעה אליו” הוא מספר. “ילדים ומבוגרים, דתיים וחילונים, בכולם היא מעוררת את אותו רגש”.

גם ביד ושם הרגישו שיש כוח מיוחד בחנוכייה של הרב עקיבא ורחל פוזנר. לפני כמה שנים, מיכאל, יהודה והחנוכייה טסו להדלקת נרות מיוחדת במקסיקו, כחלק ממבצע איסוף חפצים נוספים ותרומות ליד ושם. “אנשים לא תמיד מבינים שהחפצים שאצלם בבית מספרים סיפור שהוא מעבר לסיפור האישי והמשפחתי; הם חלק מהסיפור היהודי. החנוכייה הגיעה למקסיקו כדי להמחיש זאת”.

בשנת 2022 יצאה החנוכייה לעוד מסע מרגש, שאפשר לקרוא לו גם מסע שורשים: היא עמדה במרכזה של תערוכה מיוחדת בעיר קיל.

“רות אור, ממחלקת אירופה ביד ושם, גילתה שאנשים בגרמניה לא מכירים את הסיפור, והחליטה לשים לה למטרה שכל אדם שחי בקיל יכיר את התמונה. היא הביאה את הסיפור לראש העיר, שהתרגש מאוד, וביקש להקים תערוכה”, סיפרה לנו נאוה גילֹה, בתה של שולמית מנסבך. “ובאמת, כשהגענו לקיל לקראת התערוכה, התמונה של החנוכייה נתלתה בכל רחבי העיר בתחנות אוטובוס ושלטים. היה מרגש כל כך לראות את זה”.

לקראת התערוכה עיתונים בכל רחבי גרמניה גם חילקו סטיקרים של החנוכייה, ואיתם האשטאג “lichtzeigen” או בעברית – להראות את האור, וביקשו מהקוראים שלהם להדביק את הסטיקרים על החלון, להעלות תמונה שלהם לרשתות החברתיות, ולתייג את ההאשטאג. כדי להנגיש את סיפורה של החנוכייה לילדים אף הופקה חוברת קומיקס המספרת את סיפורה, וכלל המאמצים הובילו לכך שהחנוכייה הפכה לסמל למלחמה באנטישמיות הגואה בגרמניה. גם בארמון הנשיאות בברלין היה טקס מרגש של הדלקת נרות בחנוכייה בהשתתפות הנשיא פרנץ שטיינמאייר. לאחר מכן, היא גם השתתפה בתערוכה בבונדסטאג, ובה ייצגה את המחוז שלה בגרמניה.

בחנוכה תשפ”ד, 2023, לקחו הנינים עקיבא (הנקרא על שם הסבא) ורזיאל (הנקרא על שם הסבתא רוזי-רחל) את החנוכייה כדי להדליקה עם חבריהם הלוחמים במלחמת “חרבות ברזל” בעזה. המסר הסימבולי של סבתא רחל האיר את לבבות החיילים: גם כאשר מנסים להשמיד אותנו, העם היהודי תמיד יגבר. “זה בעצם מה שסבא היה רוצה”, אומרת נאוה. “הסיטו את הווילון, פרסמו את הנס החוצה ועכשיו ולתמיד החנוכייה תמשיך להאיר ולפרסם את הנס”.

לע”נ הרב זאב מנסבך ז”ל, נכדם של הרב והרבנית פוזנר ז”ל, שליווה במשך שנים רבות זוגות לקראת נישואים והעמיד אלפי חופות בארגון צהר.