יוסף ואליהו הם צמד אסירים נמלטים, שמתגלגלים בחג הסוכות לסוכתו של משה, חבר מעברם העברייני שבינתיים חזר בתשובה ונעשה אברך בירושלים. למרות הנצלנות שלהם ואופיים הגס, משה ומלי אשתו מתעקשים לקיים בהם מצוות הכנסת אורחים. את האגדה הזאת סיפר הסרט "האושפיזין" שכתב שולי רנד בשנת 2004.
בחג הסוכות כולם יוצאים מהתחום הפרטי אל השטח הציבורי – מהסלון הסגור והנוח אל המרפסת, החצר או הגינה הפתוחות. דרך דופנות הסוכה הדקות שומעים את הזמירות של השכנים, ואולי גם את השיחות שלהם, ובמקומות צפופים במיוחד לפעמים כמה משפחות חולקות סוכה אחת. אולי זו הסיבה שסוכות מזוהה עם ערכים של פתיחות, קירוב לבבות ואירוח. לא במקרה נוהגים להזמין לסוכה את ה"אושפיזין" – דמויות מפתח מהמסורת היהודית, ואיתם גם אורחים אחרים, בשר ודם. חג של הכנסת אורחים, דווקא בסוכה הדלה והפשוטה, ולא בבית הקבע על רהיטיו המפוארים וכליו היפים.
במסורת היהודית נשמרו סיפורי עם ואגדות שמלמדים אותנו על הפוטנציאל של מצוות הכנסת אורחים להפוך את החברה שלנו לחמה, מקרבת ומוסרית יותר, ויש להם מה לומר גם על הפער שבין החובה הדתית או החברתית לבין הניגון של הלב.
מלך אביון
המדרש מספר על שלמה המלך שאיבד את המלוכה והסתובב ברחובות כקבצן. זיהה אותו איש עשיר אחד, והזמין אותו אליו הביתה לסעודה מפוארת. במהלך הסעודה ניסה המארח לשוחח עם שלמה על התקופה שבה היה מלך, אך כשהזכיר לו את ימי מלכותו – שמהם הידרדר עד למצבו זה – התחיל שלמה לבכות ובכה עד סוף הארוחה.
למוחרת, אדם אחר פגש ברחוב את שלמה, זיהה אותו והזמין אותו לסעודה בביתו. שלמה, הפגוע עוד מהערב הקודם, סירב בהתחלה, אבל המארח החדש אמר לו בכנות: אני איש עני, אם תבוא איתי אוכל רק להציע לך מעט ירקות. אתה כמובן לא חייב לבוא. שלמה התרצה ובא עם העני אל ביתו, שם התייחס אליו העני בכבוד, נתן לו לשטוף את ידיו ורגליו, והציע לו ארוחה פשוטה של עניים. בזמן הארוחה עודד המארח את שלמה, והזכיר לו כי אלוהים נשבע לדוד שבנו יהיה מלך אחריו, ולכן מלכותו של שלמה בוודאי תחזור אליו. כששמע שלמה את הדברים שמח בהם ומייד חש שבע, למרות הארוחה הדלה.
על כך, אומר המדרש, אמר שלמה בספר משלי: "טוב ארוחת ירק ואהבה שם – משור אבוס ושנאה בו".
באמצעות אגדת העם הזו מלמד אותנו המדרש פרק בהכנסת אורחים: האווירה הטובה, החיבור האישי והיחס האנושי חשובים לאין ערוך יותר מאשר איכות האוכל. המארח הראשון היה כנראה מלא כוונות טובות, ולא רצה להקניט את שלמה המלך, אבל חסרה לו כמארח הרגישות האנושית למצבו המיוחד של אורחו, שהיא חשובה יותר מכל המטעמים שהגיש לו. חוסר האינטליגנציה הרגשית הזאת גרם לצערו הגדול של שלמה, וגם השאיר אותו רעב. המארח העני, שיכול היה להציע רק ארוחת ירק דלה, הבין לליבו של שלמה ועודד אותו, וכך הפך את מעט הירקות לסעודת מלכים.
זה כלל גדול בתורה?
אגדה חסידית מספרת על מוֹטל, שהיה מרבה לארח בביתו את רבי יצחק מוורקא – תלמידו של האדמו"ר המפורסם רבי שמחה בונים מפשיסחה – כשהיה מגיע לשבת בעירו. פעם אחת הגיע רבי יצחק לעירו של מוטל בערב יום חמישי. הכין מוטל את חדרו של האורח כראוי, אך רבי יצחק העדיף באותה הפעם שלא להישאר לשבת. מוטל, שחשש שמא עשה משהו שלא לשביעות רצונו של אורחו הנכבד, התעקש.
נכנס רבי יצחק לביתו של מוטל, התיישב ודרש: "אומרים שהכנסת אורחים חשובה יותר מקבלת פני השכינה – מלארח את הקב"ה בכבודו ובעצמו. אם כך, מדוע מצווה גדולה כזאת לא מופיעה בתורה, ואילו מצוות פעוטות ערך יותר מופיעות?" שאל וענה: "אם הייתה מצוות הכנסת אורחים מופיעה בתורה – היו האנשים בוודאי עוצרים לברך ברכה על המצווה לפני שהיו מכניסים את האורחים הביתה, וטורחים ומדקדקים במצווה, ומעכבים את האורחים. כך, אם אורח היה ממהר, לא היה מספיק להגיע לעיסוקיו, ואפילו מפסיד על כך זמן וכסף רב. לכן, לא נאמרה מצוות הכנסת אורחים במפורש, אלא נכללה במצוות 'ואהבת לרעך כמוך', שאם האורח מעדיף לנסוע לעיסוקיו – קבל את דבריו ותן לו לצאת לדרכו".
דרשתו של רבי יצחק מוורקא מלמדת אותנו שיעור חשוב על כוונה והתכווננות. לפעמים, מרוב רצון לעשות טוב, אנחנו שוכחים את האחר ואת רצונותיו. כמו הילד בבדיחה הידועה, שרצה לקיים מצווה והכריח אישה זקנה לחצות את הכביש, ובכך רק הרחיק אותה מיעדה. מוטל באמת רצה לקיים מצווה ולארח את רבו, אבל בדרך שכח שמטרתה של הכנסת האורחים אינה רצונו של המארח, ואפילו לא קיום מצווה, אלא עזרה לאורח באופן שהכי מתאים לצרכיו.
שבת שלום ודרך צלחה
אגדה חסידית אחרת מספרת על אליעזר, אביו של הבעל שם טוב, מייסד החסידות. אליעזר נהג להקפיד כל כך על מצוות הכנסת אורחים, עד שהיה מציב שומרים בכניסה לכפר, שידעו לכוון לביתו כל זר שנכנס, כדי שיקבל את הטיפול הטוב ביותר. כשהיו מגיעים אליו אורחים, דבר ראשון היה אליעזר נותן לכל אחד מהם גם צדקה שיוכל לקחת לביתו. הוא ידע שלשם כך הגיעו רבים מהקבצנים הנודדים ורצה להרגיע אותם מייד. פעם אחת, מספרת האגדה, החליטו בשמיים להעמיד אותו בניסיון. תחילה התנדב השטן כמובן לבחון את אליעזר מכניס האורחים, אך אליהו הנביא ביקש לערוך את הניסיון במקומו.
התחפש אליהו הנביא לעני, והלך לביתו של אליעזר ביום שבת אחד אחר הצוהריים. נראה היה שהוא מגיע מדרך ארוכה, בידו מקל ועל גבו תרמיל. מכיוון שבשבתות חל איסור ללכת מאזור לאזור, ובטח שלא לטלטל חפצים מעיר לעיר, ניכר היה שאם העני הזה הוא יהודי, הרי שבוודאי חילל את השבת. אך בהגיעו לביתו של אליעזר, אליהו לא העמיד פנים שהוא גוי, או שאינו יודע ששבת היום, ומייד אמר למארחו "שבת שלום", כנהוג.
למרות חילול השבת, אליעזר הזמין את העני להיכנס, הציע לו סעודה שלישית מכובדת, ולאחר צאת השבת גם הציע לו ארוחת נוספת, "מלווה מלכה". ביום ראשון בבוקר נתן לו אליעזר צדקה כמנהגו, ולא אמר לו מילה על חילול השבת, כדי שלא לביישו. ראה אליהו את טוב ליבו של אליעזר, ואמר לו "דע לך שאני אליהו הנביא, ובאתי להעמיד אותך בניסיון. בזכות הכנסת האורחים שהראית תזכה לבן שיאיר עיני בני ישראל", וכך נולד רבי ישראל, הבעל שם טוב.
הכנסת אורחים אמיתית היא תשומת לב לרגשותיו של האורח, ואיננה תלויה בזהותו או במעשיו, אלא ביכולת לפתוח את הלב ואת הבית לכל אדם. אליעזר הבין שאורחיו העניים במתח אם יצליחו לקבץ מעט כסף למשפחותיהם בכפר, מעבר לכך שישבעו מארוחה, ולכן הקדים ונתן להם את מבוקשם. הוא לא שפט את הזר שהגיע אליו, אלא בחר לראות בו קודם כול אדם רעב ועייף הזקוק למנוחה, לאוכל וליחס חם.
דווקא הבחירה להעניק כבוד וחמלה במקום תוכחה וביקורת היא שהפכה אותו לדמות ראויה להיות אביו של מי שעתיד לייסד את החסידות, תנועה ששמה במרכז את אהבת האדם ואת היחס החומל לפשוטי העם. גם כאן האגדה מדגישה שהכנסת אורחים איננה מצווה טקסית, אלא ביטוי לחסד ולאנושיות, ערך שיכול לשנות חיים ולהשפיע על דורות קדימה.