מאז ומעולם הומור היה כלי אפקטיבי להעברת מסרים. לאורך אלפי שנות גלות, שימש ההומור היהודי כאמצעי לשחרור מתחים והתמודדות עם קשיי החיים. בגלות, בעודו נתון לחסדיהם של שליטים, נטולי הגנה מול תוקפנות שכניו, מה היה לו ליהודי מלבד הומור בריא? אבל ההומור שימש יהודים גם ככלי חינוכי רב-עוצמה להנחלת ערכים ותובנות מוסריות וללימוד תורה. באופן מפתיע, אפשר למצוא גם בגמרא סיפורים הומוריסטיים, וגם הם כמובן משרתים מטרות חינוכיות ולימודיות. פעמים רבות משלבת הגמרא סיפורים בלב דיונים הלכתיים במטרה ללמוד מהם, והסיפורים הללו יכולים להיות מצחיקים במיוחד. האופן שבו משולב ההומור בתלמוד מדגים את התפיסה היהודית שלפיה הצחוק והלימוד אינם סותרים זה את זה, אלא להיפך – הם יכולים להעצים זה את זה.
הומור עדתי במאה הראשונה לפנה"ס
חלק גדול מהאפקט הקומי בסגנון של ההומור הפיזי, שכולל לפעמים תנועות מוגזמות, נפילות וחבטות, תלוי בַּוודאות שהאדם שנפל או נפגע לא באמת סובל מהמכה שחטף. דמיינו שאתם רואים מישהו מתגלגל לאורך גרם מדרגות שלם ולא מגיב – זה לא מצחיק בכלל. להפך, חוסר התגובה שלו מבהיל אותנו מאוד. אבל אז, אחרי רגע קצר של בהלה, הוא נעמד ומתחיל לצחוק. השילוב הזה של הפתעה והקלה גורם לצחוק טבעי. בקומדיה מהסוג הזה לרוב מבהירים מראש, באמצעות אלמנטים אומנותיים שונים (למשל מוזיקה) שההקשר הוא קומי, ושלאדם לא נשקפת סכנה אמיתית, וכדי לא לייצר אימה הסוף חייב להיות טוב. זהו האפקט האירוני בין הבעתה להקלה, שמשמש בתיאורים הומוריסטיים מסוגים שונים.
בגמרא במסכת מגילה, מסופר על שני חכמים, רבּה ורבי זירא, שערכו יחד סעודת פורים והשתכרו. כטוב לבו ביין, קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת התעורר רבה והתחרט על מה שקרה. התפלל וביקש רחמים ובדרך נס חזר רבי זירא לחיים. כעבור שנה, כאשר הזמין את חברו לערוך יחד שוב סעודת פורים, ענה לו החבר "לא בכל שעה מתרחש נס".
גם בסיפור זה אנחנו יודעים מראש שהאווירה מחויכת ולא מסוכנת, מכיוון שהסעודה מתרחשת בפורים – חג של הומור, אוכל טוב, שתייה וחברים. הסיפור מופיע לאחר רצף ארוך של סיפורים על משלוחי מנות בין חברים. גם הסיום החיובי לכאורה, שבו חוזר רבי זירא לחיים, מעניק את תחושת ההקלה המשחררת. עם זאת, בניגוד לבדיחות הקלאסיות מסוג זה, לא כאן מסתיים הסיפור. שנה לאחר מכן, כאשר הם נזכרים בסעודת פורים החווייתית שחלקו, בוחר המספר לעצור את החגיגה המסוכנת, שבה עודף האלכוהול גרם לכמעט אסון, באמירה הטרגי-קומית: לא כל יום מתרחש נס. אמירה שהתגלגלה לביטוי המוכר "לא כל יום פורים".
תעשה לי נס, בלי סוכר
הסלפסטיק שהוזכר הוא סגנון הומוריסטי נוסף, שהצליח מאוד בקולנוע. זהו הומור פיזי שמורכב מתנועות מוגזמות, נפילות וחבטות. אחת הדוגמאות המוכרות ביותר להומור כזה היא סרטיו המוקדמים של צ'רלי צ'פלין, וגם סרטי האנימציה האהובים "טום וג'רי", שבהם חוטף טום החתול מכות ונופל במלכודות, לצלילי מוזיקה עליזה וצהלות הילדים.
במסכת כתובות מתואר דיון רציני בענייני מזונות של אלמנה בבית דינו של החכם רבא. בזמן שהאישה – חומא, אלמנתו היפה של החכם אביי, חברו של רבא – תיארה באופן נרגש את מידת נדיבותו של אביי המנוח כלפיה, היא פרשה את ידיה לצדדים ושרוולה הופשל – "נפל אור בבית הדין", מתאר התלמוד. בהמשך הסיפור, כשחזר רבא נלהב מהרגיל לביתו, שאלה אותו אשתו "מי הייתה היום בבית הדין?". אחרי שענה לה, שהייתה זו אלמנתו של אביי, מתאר הסיפור כיצד נטלה בידה מנעול ארוך של ארגז ורצה אחריה להכותה כל הדרך עד שגירשה אותה מהעיר. לקורא נותר רק לדמיין את סצנת המרדף בכל העיר כשאשת רבא מנופפת במנעול הכבד שבידה וחובטת בחברתה.
חלק גדול מהאפקט הקומי בסגנון זה תלוי בוודאות שהאדם שנפל או נפגע לא באמת סובל מהמכה שחטף: דמיינו שאתם רואים מישהו מתגלגל לאורך גרם מדרגות שלם ולא מגיב – זה לא מצחיק בכלל. להפך, חוסר התגובה שלו מבהיל אותנו מאוד. אבל אז, אחרי רגע קצר של בהלה, הוא נעמד ומתחיל לצחוק. השילוב הזה של הפתעה והקלה גורם לצחוק טבעי. בקומדיה מהסוג הזה לרוב מבהירים מראש, באמצעות אלמנטים אומנותיים שונים (למשל מוזיקה) שההקשר הוא קומי, ושלאדם לא נשקפת סכנה אמיתית, וכדי לא לייצר אימה הסוף חייב להיות טוב. זהו האפקט האירוני בין הבעתה להקלה, שמשמש בתיאורים הומוריסטיים מסוגים שונים.
בגמרא במסכת מגילה מסופר על שני חכמים, רבּה ורבי זירא, שערכו יחד סעודת פורים והשתכרו. כטוב ליבו ביין, קם רבה ושחט את רבי זירא. למוחרת התעורר רבה והתחרט על מה שקרה. התפלל וביקש רחמים ובדרך נס חזר רבי זירא לחיים. כעבור שנה, כאשר הזמין את חברו לערוך יחד שוב סעודת פורים, ענה לו החבר "לא בכל שעה מתרחש נס".
גם בסיפור זה אנחנו יודעים מראש שהאווירה מחויכת ולא מסוכנת, מכיוון שהסעודה מתרחשת בפורים – חג של הומור, אוכל טוב, שתייה וחברים. הסיפור מופיע לאחר רצף ארוך של סיפורים על משלוחי מנות בין חברים. גם הסיום החיובי לכאורה, שבו חוזר רבי זירא לחיים, מעניק את תחושת ההקלה המשחררת. עם זאת, בניגוד לבדיחות הקלאסיות מסוג זה, לא כאן מסתיים הסיפור. שנה לאחר מכן, כאשר הם נזכרים בסעודת פורים החווייתית שחלקו, בוחר המספר לעצור את החגיגה המסוכנת, שבה עודף האלכוהול גרם לכמעט אסון, באמירה הטרגי-קומית: לא כל יום מתרחש נס. אמירה שהתגלגלה לביטוי המוכר "לא כל יום פורים".
ספר השיאים של רבה בר בר גינס
כבר מזמן התרגלנו לאפקטים מיוחדים שרואים בקולנוע: אדם יכול לעוף, לעטות גלימת היעלמות, או להתכווץ לגודל של נמלה. בנוסף לכוחות העל, לעיוות של המציאות יש שימושים נוספים, ואחד מהם הוא הומור. הומור גרוטסקי עושה שימוש בדמויות מוקצנות או במצבים קיצוניים, ומשלב אימה עם צחוק. למשל, בסרט "מונטי פייתון והגביע הקדוש", האביר השחור מאבד בקרב את ידיו ורגליו אך מתעקש שהוא מסוגל להמשיך ולהילחם.
גם בגמרא מופיעים תיאורים גרוטסקיים ומשעשעים. במסכת בבא בתרא, לאחר דיון קצר על הלכות הנהוגות בספינות, מופיע רצף של אגדות ששמעו לכאורה חכמי הגמרא מיורדי ים, העוסקים בגלים גבוהים, בגדולתו של אלוהים מול אימת הים, ובשדים מסוכנים.
לאחר מכן, מספר רבה: "אני ראיתי ראם בן יומו בגודל של הר תבור, עם צוואר באורך שלוש פרסות (כ-12 מטר), וראשו בגודל פרסה ומחצה, שעצר את זרימת הירדן כאשר הטיל בנהר גלל אחד של צואה". בתגובה מספר רבה בר בר חנה: "אני ראיתי צפרדע אחת גדולה כמו מבצר בגודל של שישים בתים. בא תנין ובלע את הצפרדע, בא עורב ובלע את התנין, הלך וישב על עץ, תארו לכם את גודל העץ…". אמר רב פפא בר שמואל: "אם לא הייתי רואה זאת בעצמי לא הייתי מאמין". רבה בר בר חנה מפליג עוד בסיפוריו: "ופעם אחת הפלגנו בספינה וראינו דג אחד שעל גבו צמח עשב, וחשבנו שזו יבשה, עלינו ועשינו על גבו מדורה. מהאש, התחמם הדג והתהפך אל המים, ואם לא הייתה הספינה קרובה אלינו, היינו טובעים".
מפרשים רבים ניסו להתמודד עם הסיפורים הללו, וקראו להם "סיפורי גוזמא". נראה שמלבד הגיחוך וההשתאות שחלקם מעוררים בשומעיהם, הסיפורים יוצרים אלגוריות מתוחכמות להתמודדות עם שאלות על אמונה, מצבו של עם ישראל ומסתורין הבריאה, באמצעות שימוש בדמיון, בהומור ובסיפורי פנטזיה. גודלו ויכולותיו של אלוהים לא נמדדים רק בניסים גלויים, אלא מתבטאים גם בגיוון הרב של העולם שברא ושל היצורים הקיימים בו. חכמי הגמרא, שחיו כבר בעידן שאין בו נבואה או ניסים תנ"כיים, מתארים את גדולתו של אלוהים באמצעות הטבע. כוחות הטבע הם לפעמים משל לכוחות שונים בעולם, כמו טוב ורע, לאירועים היסטוריים גדולים ולתכונות אנושיות שונות, והסיפורים מציעים דרכים להתמודד איתם.