"הליצנות מלמדת לתת מקום גם לעצב"

היהדות לא מחבבת במיוחד ליצנות. בתהילים כתוב "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים… וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב", והכוונה היא בעיקר ליחס ציני לחיים ולסתם השחתת זמן לבטלה. אבל יש גם ליצנות אחרת – שהיא ההפך מציניות ומביטול זמן – מיטיבה, מרפאה ומשמחת. משנכנס אדר מרבים בשמחה – גם באמצעות ליצנים – ומרבים בהענקת שמחה למי שהשמחה אינה שורה עליו, כפי שמורה לנו למשל הרמב"ם. בריאיון עם הליצנית הרפואית יעל פרחי, היא מספרת כי לצד השמחה שמביאה הליצנות הרפואית לחולים ולליצנים עצמם, היא מעוררת רגשות מורכבים בהרבה.  

איך הגעת למקצוע הזה? 

"באופן לא מקרי, כנראה. זה התחיל דווקא בחג הפורים, לפני 17 שנה בערך. באותה תקופה הרגשתי צורך להתנדב, ולא החלטתי עדיין איפה, לא ידעתי מראש שאני מעוניינת בליצנות רפואית. ילדה, שהיא קרובת משפחה שלי, הייתה מאושפזת בבית החולים ובאתי לבקר אותה בתחפושת. זאת בכלל לא הייתה תחפושת של ליצן, אלא של תות, והיא אפילו לא הייתה תחפושת מושקעת במיוחד, אלא מאוד בסיסית, בלי יותר מדי איפור ובלי אף אדום. אבל אנשים חשבו שאני ליצנית רפואית וביקשו ממני להיכנס לחדרים ולשמח חולים, והבנתי שיש צימאון גדול לזה בשטח. באותו רגע החלטתי להיות ליצנית רפואית".  

מה הבנת על תפקיד הליצן באותה סיטואציה? 

"ראיתי את הצורך של אנשים להכניס לחייהם מישהו זר ולחוות איתו כמה דקות קסומות. לא היו לי באותו ביקור כלים של ליצן, לא היו לי בלונים, עוד לא התחלתי ללמוד בכלל. ניגשתי אליהם בצורה הכי טבעית. אבל מה שנחרת בי מאותו יום זה הצורך של האנשים להתחבר למישהו זר וחיובי, דווקא כשהם נמצאים בתוך המצוקה והלחץ של בית החולים. אחר כך, כשהתחלתי ללמוד ב'שמחת הלב', הבנתי שזה לא יהיה סתם קורס עבורי, אלא סיפור החיים שלי". כיום, לצד התנדבותה כליצנית רפואית, פרחי מדריכה בקורסים של ליצנות רפואית ויוגה צחוק, בייחוד בארגון "שמחת הלב", העוסק בליצנות רפואית ובתהליכי ריפוי באמצעות שמחה והומור. 

מהי עבורך ליצנות רפואית? 

"ליצנות רפואית בעיניי היא לא רק טכניקה, ואפילו בעיקר לא טכניקה. המהות שלה היא חיבור לילד הפנימי. אומרים שהליצן הוא תם ואני אומרת: 'מטומטם'. הגיחוך מאוד חשוב לליצן. צריך לעשות הרבה עבודה פנימית כדי לאתר את הילד הזה בתוכנו. למעשה, זה הדבר העיקרי שעליו עובדים בקורס: האיתור של הילד הזה בתוכנו וההבנה איך הוא פועל, איך הוא מרגיש ואיך הוא משחק, כדי שנוכל לאתר את הילדים הפנימיים של אנשים אחרים, שאולי מזמן לא נתנו לילדים הפנימיים שלהם להיחשף ולהתגלות".  

"לכל יום בבית החולים אני באה בתחושה שזה יהיה היום הכי כיפי שלי"

התקפי צחוק במצבים קשים 

הזכרת טכניקה. מהי הטכניקה של הליצן? 

"הטכניקה היא תקשורת. אחד המורים שלי היה אומר שאם צריך להגדיר את הליצן במילה אחת, ההגדרה שלו תהיה תקשורת, והכוונה היא לא בהכרח תקשורת מילולית, ואולי בדיוק לא תקשורת מילולית. המילים הרבה פעמים מצמצמות, ותקשורת היא הרבה יותר ממילים. כבר ברגע שבו אנחנו נכנסים לחדר כליצנים, אנחנו צריכים לקרוא את המפה, לחוש את מצב הדברים: מי האדם או האנשים שנמצאים בחדר, מהו המצב הרגשי שלהם, מהו הסגנון שלהם? אנחנו שמים לב אם החולה לבוש בפיג'מה של בית החולים או בבגדים שהביא במיוחד מהבית, כי זה מספר לנו עליו. האם האישה שלידו מאופרת או לא, האם הם יושבים במיטה או שוכבים, האם הם מחייכים או לא. האינפורמציה הזאת מסמנת לי איך לגשת אליהם".  

מה עושים כשנכנסים לחדר שיש בו עצב? 

"לפעמים ברור שלאדם אין זמינות לתקשורת, ואז אנחנו לא נכנסים לחדר. אבל יש אנשים שהרגשות מעורבים אצלם. ההבנה הזאת, אם מישהו מעוניין או לא מעוניין בנוכחות של הליצן, כרוכה בגישוש שצריך להתבצע בצורה מאוד עדינה. קרה למשל שהייתי עם קבוצת תלמידי ליצנות מחוץ למיון ילדים בבית החולים, וראיתי אישה בוכה יושבת לצד בעלה. הרגשתי שאולי יש אפשרות, שאפשר לנסות. אמרתי לתלמידים שלי – היינו חמישה – נעשה פרחים מבלונים. כל אחד מאיתנו הכין פרח מבלון, והנחנו את הפרחים לידה. לא ניסינו להצחיק בכלל. וראינו שזה נגע בה. מבחינתנו זה עבד". 

אתם לא תמיד מצליחים להוציא אנשים מתוך המצב שהם שרויים בו.  

"אנחנו גם לא מנסים. הרבה מהאנשים שאנחנו רואים בבתי החולים סגורים בתוך בועה של עצב, ואנחנו לא נוציא אותם ממנה, אלא ניתן להם עוד בועה חומלת ותקשורתית יותר להיות בה, בלי להוציא אותם מהבועה העצובה שלהם. המודל שלנו נקרא גשר מאחד. נקודת המוצא היא ההבנה שהאדם לא נמצא כל הזמן רק בערוץ אחד. מבחינתי, האדם יכול להישאר בתוך הרגש שלו, שיכול להיות גם כעס או פחד, ואני רק אנסה לגשת לסיטואציה מזווית אחרת".  

ומה איתכם, איך כל העצב הזה משפיע עליכם? 

"הליצן בכלל לא רואה את המחלה, ולא מתייחס אליה. המחלה היא לא התחום שלי. אומרים לי, 'את כל הזמן במקומות עצובים, את רואה אנשים במצבים הכי קשים', אבל אני עונה שאלה המקומות של התקפי הצחוק הכי גדולים שהיו לי. לכל יום בבית החולים אני באה בתחושה שזה יהיה היום הכי כיפי שלי. אני שורדת את המקומות האלה כי אני לא רואה את המחלה. אני אף פעם לא אתייחס לממד הגופני של הבעיה הרפואית, אני רק אוסיף עוד ערוץ, עוד דלת, של דמיון ושל יצירה, של מוזיקה ושל הומור". 

"אנשים חושבים שאנחנו באים להצחיק וזה לא נכון. אני מביאה את האדם למקום הילדותי, האותנטי שלו" 

אותה עין בוכה וצוחקת 

ההפרדה הזאת בטח הייתה קשה במיוחד בזמן המלחמה. 

"מאוד. כשהכול התחיל הייתי אבודה ולחוצה כמו כולם, והייתי צריכה לדאוג לילדים שלי, אבל ביום השלישי כבר הרגשתי שאני חייבת להתנדב, ויצאתי לבתי החולים ולמלונות המפונים. זה היה אפילו קשה יותר אחרי שהאחיין שלי, נדב פרחי, נפל בעזה בתחילת המלחמה, בדצמבר 2023, כשהיה בן 30. אבל הדבר הגדול ביותר שלמדתי מהמלחמה הוא הערבוב הזה. פעם היינו אומרים 'עין אחת בוכה ועין אחת צוחקת'. היום אני מבינה שזאת אותה עין שבוכה וצוחקת".  

אז אתם בכלל לא מנסים לסלק את העצב? 

"לא. אנשים חושבים שאנחנו באים להצחיק וזה לא נכון. ברור שיש כוח בצחוק, שהוא משחרר אנדורפינים וכו', אבל הצחוק הוא רק אחד מהכלים שלנו. אני מסתפקת בזה שאני מביאה את האדם למקום הילדותי, האותנטי שלו. אם הצלחתי בזה, עשיתי את שלי. המטרה שלי היא לאפשר לאדם לחוות את הסתירות ואת הפרדוקסים של הרגשות שלו".  

אנחנו נמצאים בזמנים קשים. מי משמח את הליצנים כשהם עצובים בעצמם?  

"הליצנות לימדה אותי לאהוב את הרגשות שלי ולכבד אותם. אני לא אגיד שאסור לי להיות עצובה. זאת הייתה שנה קשה לכולנו. היו ימים שלא הצלחתי לקום מהמיטה. לפעמים הייתי חייבת לקום מהמיטה, למשל אם הייתי צריכה ללמד, ואז הייתי מסוגלת לבכות כל הבוקר ובצוהריים להיות עם התלמידים שלי או להתנדב, וזה הכי אמיתי שאפשר. אני חושבת שמה שהליצנות מלמדת זה לתת מקום גם לעצב. אני לא אוהבת לשקוע יותר מדי. חוויתי דברים קשים בחיי, אבל לא נפלתי לגמרי. הליצן מאפשר לי להתחבר לצד האותנטי ביותר שלי, לפגוש את עצמי כשאני חשופה, לא לפחד מזה".  

אז המסכה של הליצנית היא לא כדי לברוח 

"האף האדום הוא המסכה הכי קטנה. היא לא באמת מסתירה את הפנים, אבל יחד עם זה היא הופכת אותם למשהו אחר. וגם כאשר האף האדום הוא מסכה, הוא בעצם עוזר לי לחשוף את עצמי יותר. השחרור הוא בהורדה של שכבות האני. הליצן הוא לא לגמרי אינפנטילי: כשאני ליצנית אני מאוד מודעת לסביבה שלי. אני לא צוחקת עם האנשים כאילו אנחנו ילדים, אני נותנת להם להביע את הילד – אבל בלי להיות בהכרח ילדותיים". 

את חושבת שהיחס לליצנים בקרב הציבור השתנה במלחמה? 

"בהחלט. אם לפני המלחמה לא כולם רצו את נוכחותו של הליצן, אחרי המלחמה כמעט 100 אחוז רצו אותנו. והבנתי למה: לתחושתי, אנשים הרגישו שכל הערכים שלנו התמוטטו. האם אנחנו יכולים להמשיך להאמין באנושות? האם אנחנו מרגישים שהמדינה שלנו עוזרת לנו? גם אני הייתי אבודה. אחרי השבעה באוקטובר, בפעם הראשונה בחיי היה לי משבר עם היהדות שלי, ואני אדם עם הרבה אמונה. הדמות של הליצן מסמלת את הטהור, הטוב והאנושי אפילו בתוך המלחמה. נדמה לי שזאת הסיבה שכל כך הרבה אנשים רצו אותנו". 

"אחרי השבעה באוקטובר גם אני הייתי אבודה. הדמות של הליצן מסמלת את הטהור, הטוב והאנושי, אפילו בתוך המלחמה"

שגרירי שמחה 

מהו היחס של אנשי הרפואה לנוכחות שלכם במחלקות?  

"בסך הכול היחס של הרופאים טוב, הם שמחים על הנוכחות שלנו במחלקות, אבל זה כרוך לפעמים בהרבה עדינות ודיפלומטיה. קרה פעם, למשל, שהבאתי קבוצה של ליצנים לבית החולים, והתאספנו מחוץ למחלקה, 20–25 ליצנים. הם צחקו והרימו את הקול כי הם ראו זה את זה בלבוש ליצן בפעם הראשונה, ואחד הרופאים שראה אותנו אמר: 'אתם מקסימים אבל בבקשה לא להיכנס למחלקה שלי, זה יותר מדי'".  

"מצד שני, קרה שישבתי בקפיטריה של בית החולים עם ליצן, ודיברנו על הצד הרגשי של העבודה שלנו, ורופא שישב מאחורינו ושמע את השיחה אמר לנו שהוא ראש מחלקה והוא דורש שנגיע למחלקה שלו, כי הוא מבין כמה זה חשוב. נכון שלפעמים יש דעה קדומה, אבל בדרך כלל נותנים לנו לעבוד כי יודעים כמה זה תורם למטופלים ורואים עד כמה האווירה במחלקה משתנה ברגע שאנחנו נכנסים. יש גם מחקרים שתומכים בזה. קורה גם שצוותים רפואיים משתתפים בקורסים שלנו ומבקשים ללמוד שיטות שלנו – לא בהכרח כדי להתנדב כליצנים רפואיים, אלא כדי לקבל כלים שישרתו אותם בעבודתם".  

הכלים של הליצן משמשים אותך גם בחיים? 

"אחרי שהאחיין שלי נפל ביקשו ממני לעשות סדנה למשפחה הקרובה, כי רצו ליזום פרויקט של שגרירי שמחה. היינו באבל הכי גדול, שלא ייגמר לעולם, אבל יכולנו גם לצחוק. באותו רגע לא הייתי ליצנית, אבל ניסיתי להשתמש בכלים של הליצנות". 

אולי הליצן לא צריך בכלל את התחפושת? 

"התחפושת עוזרת מאוד. כמו שרואים חיילים במדים, ומייד מתרגשים, כי המדים הם סימן של הקרבה, נתינה ולאומיות, ככה גם התחפושת של הליצן היא סוג של מדים. אנשים מתחברים לסמל של הליצן ברגע שרואים אותו, עוד לפני שהוא עושה משהו". 

ליצירת קשר עם שמחת הלב – איגוד הליצנים הרפואיים

טלפון: 08-936-4656

קרדיט לתמונות: נחשון פיליפסון