השנה, כשתכבה התאורה בבתי הכנסת בליל תשעה באב ויתחילו לקרוא במגילת איכה, תוכלו לדמיין לעצמכם ילדים קטנים זוחלים בחשכה עם מחט בידיהם, תופרים בחשאי את בגדי המתפללים זה לזה או לשטיח. במקום אחר בעולם, שוחטים קברו את סכיני השחיטה שלהם בבית הקברות, ובצוהריים יחפרו אותם בחזרה. במקום נוסף, ילדים רוכבים על חמורים מסביב למצבות בזמן שהנשים מתפללות.
אלה לא סצנות מסרט אימה – אלה מנהגים אמיתיים שנהגו בהם קהילות יהודיות ברחבי העולם במשך מאות שנים. ט' באב, שהתחיל כיום צום לזכר חורבן בית המקדש, הפך למוזאיקה תרבותית מרתקת של מנהגים מיוחדים, מפתיעים ולעיתים אפילו משעשעים: מהשלכת שום על מצבות בפולין ועד לסיוד הבית בציפייה למשיח.
צום ט' באב, היום הקשה ביותר בלוח השנה היהודי, מסמן את שיא תקופת "בין המצרים" – שלושת השבועות של אבלות על חורבן בתי המקדש. מעבר לחוקי הצום והאבלות המשותפים לכל עם ישראל, פיתחו קהילות יהודיות ברחבי העולם מנהגים ייחודיים המשקפים את זיכרון החורבן, וגם את התקווה, דרך העדשה התרבותית והגיאוגרפית הייחודית להן.
הינה שישה מהמנהגים המיוחדים והמפתיעים שאספנו עבורכם לכבוד ט' באב.
קליפות אבטיח וממרח שום
1. הסכין כרגיל
כמעט בכל קהילות ישראל נהגו להימנע מאכילת בשר בתשעת הימים – מראש חודש אב ועד ט' באב – או בשבוע שחל בו יום הצום, אבל ביהדות תוניסיה לקחו את זה צעד אחד קדימה עם מנהג ייחודי: בראש חודש אב נהגו שוחטי הקהילה להתאסף יחד ולקבור את סכיני השחיטה בבית הקברות הקהילתי, בתור צעד סימבולי להימנעות מבשר. בכל שנה בט' באב בצוהריים היו מתאספים בחזרה בבית הקברות ומוציאים את הסכינים מקבריהם, ובכך מסמלים את סיום מנהגי האבלות, ואת החזרה לאכילת בשר.
2. חדר חושך
כבר בתקופת חכמי ספרד במאה ה-13 נהגו יהודים להמעיט בתאורה בליל ט' באב, ובעיקר בבית הכנסת. לפי חלק מהמנהגים, בעת הקריאה במגילת איכה היה נרו של בעל הקורא האור היחיד בבית הכנסת. בקהילות כורדיסטן, סוריה והספרדים בירושלים, היו מנצלים ילדי הקהילה את החשכה למנהג ייחודי משלהם. בזמן קריאת המגילה ילדי הקהילה נהגו לעולל תעלולים לבאי בית הכנסת – לוקחים חוט ומחט ותופרים את בגדי המתפללים אלה לאלה או לשטיחי הרצפה, ויש שהיו זורקים קליפות אבטיח על החזן.
3. משום מה
לפי אמונה נוספת שנקשרה בתשעה באב לאורך המסורת, בתשעת הימים בכלל ובתשעה באב בפרט יוצאים שדים ומזיקים להזיק לישראל, ובקהילות רבות נהגו מנהגי זהירות. באפגניסטן הקפידו היהודים להימנע מהליכה ביחידות. בתוניסיה נהגו בתשעה באב למרוח שום על פתחי הבתים ועל הידיים, כדי להימנע מעקרבים. האשכנזים אף ייחסו לשום יכולות מיסטיות להרחקת שדים. לכן, בתשעה באב, בכמה מקהילות אירופה נהגו להשליך שום על מצבות בית הקברות, כדי להרתיע את השדים השוכנים בהם ולהבריח אותם.
קרבות סמליים ומקלחת בצוהרי היום
4. אני אנוח בקבר
תשעה באב אומנם נקבע לפי תאריך חורבן בית המקדש השני, אבל לאורך ההיסטוריה הוא אסף עוד ועוד משמעויות וסיבות לאבל. יהודים בכל העולם נהגו לרכז אליו גם את אבלם הפרטי. אולי בגלל זה בקהילות יהודיות שונות נהגו לבקר ביום זה בבית הקברות, להדליק נרות לנשמות הנפטרים, לתקן ולשפץ את המצבות הדרושות תיקון.
5. חמורו של משיח
בהרי האטלס, בזמן שנשות הקהילה התפללו בבתי הקברות, נהגו נערים יהודים לערוך תחרויות ברכיבה על חמורים מסביב לבית העלמין, אולי כרמז לקלגסי רומי שהתקיפו את ירושלים. בכפר מסלאתא, אחת הקהילות העתיקות ביותר בלוב, היו הנערים רוכבים על חמורים ביום ט׳ באב משעות הבוקר ודוהרים עליהם במשך כל שעות היום. כנראה בזיקה למסורת שהמשיח נולד ביום תשעה באב אחר הצוהריים והרכיבה על חמורים רומזת למשיח "עני ורוכב על חמור״. בקהילות אשכנז נהגו הילדים להגיע לבית הקברות חמושים בחרבות עץ ולצאת לקרב סמלי לשחרור ירושלים הכבושה והחרבה.
6. ואף על פי שהתמהמה
לפי מדרש מפורסם שמופיע בתלמוד הירושלמי, בט' באב, שעות בודדות לאחר חורבן המקדש, נולד המשיח. לכן, בכמה מקהילות ישראל נהגו בצוהרי הצום להתחיל להתכונן לביאת המשיח בשמחה: לשטוף ולסייד את הבית, ובצאת הצום להתקלח וללבוש בגדים נקיים וחדשים. יש רבנים שהתנגדו למנהג, מכיוון שהוא סותר את האבל שנהוג ביום זה, אבל לפעמים המסורת חזקה יותר, והמנהג – שמעיד על אמונה חזקה ותקווה גדולה – נשמר.
מבט על מנהגי הצום בקהילות השונות מגלה כי ט' באב הוא הרבה יותר מיום צום אחיד – הוא מכיל בתוכו ביטויים רבים ומגוונים של זיכרון קולקטיבי. כל קהילה, מתוך נאמנותה לזיכרון החורבן המשותף, יצרה דרך ייחודית להתמודד עם האובדן, לשמר את הזיכרון ולקוות לגאולה. המגוון העשיר של המנהגים מעיד על כוחה של המסורת היהודית להתקיים בו-זמנית כאחדות רוחנית גדולה וכפסיפס תרבותי מורכב. כך הפך ט' באב לא רק ליום אבל על העבר, אלא גם להזדמנות לחזק את הגשרים בין מסורות קהילתיות שונות ולהעמיק את ההבנה של המורכבות והעושר שבזהות היהודית הרב-תרבותית.