כל מה שתקראו בריאיון הזה הוא יצירה של בינה מלאכותית. ביקשנו מ"קלוד" לנתח לעומק את דמותו של מרדכי היהודי כפי שהיא משתקפת ממגילת אסתר, לבנות לה פרופיל אישיותי הכולל תכונות מגוונות, ועל בסיס הפרופיל הזה ליצור דמות שתשיב לשאלות שהיא תישאל. זו התוצאה.
בחדר המפואר בארמון שושן שבו מתקיים הריאיון בוחר מרדכי לשבת דווקא על כיסא עץ פשוט המנוגד לכורסאות המוזהבות שמקיפות אותו. גלימת המשנה למלך עוטפת את כתפיו, אך משהו בישיבתו מסגיר את האיש שהיה פעם – היהודי שישב בשער המלך, הדוד שגידל יתומה שהפכה למלכה, המנהיג שסירב לכרוע.
"אתה יודע", הוא פותח בשקט, עוד לפני שהספקתי לשאול שאלה, "לפעמים אני עומד כאן, מביט על העיר הזאת, ונזכר בימים ההם. כשהכול היה תלוי על חוט השערה". הוא משתתק לרגע, כאילו שוקל את המשך דבריו. "אבל אולי כדאי שנתחיל מההתחלה?"
"המן היה סימפטום למשהו עמוק יותר"
ההתחלה, איך לומר, מורכבת. העלילה במגילה נסבה בסופו של דבר סביב החלטה אחת אישית של מרדכי לא לכרוע ולא להשתחוות להמן. אני מחליט להחזיר את מרדכי לרגע הזה.
מרדכי, תאר לי מה עבר לך בראש כאשר סירבת להשתחוות להמן?
"זו כמובן לא חוכמה לחזור בדיעבד אחורה ולנתח מה עבר לי בראש. אני כן יכול להגיד לך שהיה ברור לי לחלוטין שאני לא יכול להשתחוות. לא מתוך מרדנות או גאווה – זו הייתה הבנה עמוקה שיש דברים שאם נוותר עליהם, לא יישאר ממי שאנחנו כלום. עמדתי שם, וכל חלק בגופי ידע – זה הרגע שבו אנחנו מגדירים את עצמנו".
ולא חשבת שאתה אולי מסכן את כל העם שלך ברגע הזה?
"כן, חשבתי על המחיר. מי לא היה חושב? אבל לפעמים המחיר של לא לעמוד על מה שאתה מאמין בו הוא גדול יותר. אני חושב שראיתי משהו שאחרים אולי לא ראו – המן לא היה רק איש אחד שדורש כבוד. הוא היה סימפטום של משהו עמוק יותר, מסוכן יותר. ידעתי שאם נתחיל להתכופף, נמצא את עצמנו מתכופפים יותר ויותר, עד שנשכח איך לעמוד זקוף".
ובכל זאת, מה היה כל כך נורא אם היית משתחווה וחוסך את גזירת המן?
"אתה יודע, בתור מי שישב בשער המלך, ראיתי איך הכוח עובד. ראיתי אנשים משתחווים, מתכופפים, ואיך כל כניעה קטנה הופכת לעוד כניעה, ועוד אחת. המן… הוא היה רק ההתחלה. אולי דווקא העימות הזה, כואב ומסוכן ככל שהיה, היה הדבר שהציל אותנו. לא בגלל העקשנות שלי' אלא כי הוא חשף את האמת שכל היהודים בשושן ניסו להתעלם ממנה".
מהי האמת הזו שכולם התעלמו ממנה?
"שהחיים הנוחים והיפים בשושן, עם כל המשתאות והיין, היו אשליה. תחת כל החיוכים והקידות בשושן רחשה שנאה עמוקה ליהודים. האמת הזו, שאנחנו תמיד זרים כאן, שזה לא המקום שלנו. שאנחנו בגלות. אנשים העדיפו לחיות באשליה. אני הייתי זה שהכריח אותם להתעורר, כי ידעתי שמוטב להתעורר מסיוט בזמן, מאשר להתעורר מאוחר מדי".
אם הזכרת את הגלות, איך היא השפיעה אישית עליך?
"תראה, הגלות היא לא רק עניין של מרחק פיזי, של געגוע לירושלים. היא קורעת משהו בנשמה. אולי זה מה שדחף אותי לגדל את אסתר כמו שגידלתי – ניסיון לשחזר משהו שאבד. אבל עם השנים הבנתי שלפעמים דווקא האובדן הזה, הכאב הזה, הוא שנותן לך את הכוח להילחם בשביל אחרים. כי אתה יודע בדיוק מה המשמעות של לאבד הכול".
"הטעות שלי הייתה לחשוב שאני זה שמטיל עליה תפקיד"
כאשר מרדכי מזכיר את אסתר, משהו בפניו מתרכך, כמעט בלי שהוא מודע לכך. הוא מסדר מחדש את ישיבתו על הכיסא ואצבעותיו נוגעות בשרוול גלימתו, כאילו מחפשות משהו להיאחז בו. ניכר שיש בו כאב.
איך היחסים בינך לבין אסתר היום?
"זה… מורכב. קודם כול היא מלכה ואני משנה למלך, אז יש כללים, יש פרוטוקול, יש טקס. היא יודעת ומבינה למה הכנסתי אותה למצב הלא פשוט הזה, אבל יש מתח. איך לא יהיה? אני רואה את זה לפעמים בעיניה כשאנחנו נפגשים. את השאלות הלא נשאלות. 'למה דווקא אני?' או 'למה לא מצאת דרך אחרת?' – אלה שאלות שמייסרות גם אותי".
בדיעבד, אתה חושב שהתפקיד שהטלת על אסתר גבה ממנה מחיר גבוה מדי?
"אין ספק שהוא גבה מחיר כבד. לא אשכח את הלילה הראשון שלה בארמון עם אחשוורוש – לא עצמתי עין כל הלילה. אבל אני לא חושב שבאמת כפיתי אותו עליה. אתה יודע שכשאמרתי לה 'מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות', ראיתי משהו מתעורר בעיניה. לא רק הציות לדוד הזקן שלה, אלא גם הבנה עמוקה של המשמעות. כן, המחיר היה כבד. אבל אולי הטעות שלי הייתה לחשוב שאני זה שמטיל עליה את התפקיד. היא בחרה בו, בדרכה שלה".
משהו שאני חייב לשאול – אחשוורוש היה מלך טיפש כמו שאומרות הרכילויות?
"יש לי לא מעט שעות אחשוורוש. ראיתי אותו מקבל החלטות שהפתיעו אותי – לטוב ולרע. הוא איש של רגע, של תשוקות. אבל היה בו גם משהו אחר – יכולת להכיר בטעויות, להשתנות. אולי זו הייתה דווקא החוכמה שלו – שהוא ידע שהוא לא תמיד חכם. זה לימד אותי משהו על כוח – שלפעמים הוא נמצא דווקא במקומות הלא צפויים".
ומה לגביך? לאחר שהפכת למשנה למלך, אתה מרגיש שהכוח שינה אותך?
"שאלה מעניינת. אתה יודע, בהתחלה חשבתי שלא. הרי עברתי כל כך הרבה, ראיתי את החיים משני צידי המתרס. אבל לאט לאט התחלתי לשים לב לדברים קטנים. איך אנשים משתחווים כשאני עובר, איך הם ממתינים שאסיים לדבר. פתאום מצאתי את עצמי קצת מצפה לזה, ושאלתי את עצמי במה אני שונה מהמן. אבל אולי ההבדל הוא בזה שאני מודע לזה, שאני עדיין זוכר את הימים בשער המלך, את הפחד, את חוסר הוודאות. זה עוזר לי להישאר מחובר לקרקע".
"גם המן, כמו חמאס, בחר תאריך מסוים ותכנן הכול בקפידה"
מדברים על נס פורים, אבל בסוף הכול היה תכנון מדוקדק שלך, לא?
"אומרים שאני תכננתי הכול – שהכנסתי את אסתר לארמון במחשבה תחילה, שצפיתי את המהלכים מראש. יש בזה משהו מחמיא, אתה יודע? להיחשב לאסטרטג כזה מבריק. אבל האמת? כשאני מסתכל אחורה, אני רואה שהנס לא היה בתוצאה – הוא היה בדרך. הוא היה בכל הדברים הקטנים שלא יכולתי לתכנן. בלילה ההוא שדווקא המלך לא הצליח לישון. בעובדה שהמן הגיע בדיוק ברגע הלא נכון לו, והנכון לנו. באומץ שצמח פתאום באסתר, שהפתיע אפילו אותי. אפשר לומר שדווקא התוכניות שתכננתי – השתבשו. חשבתי שאוכל להשפיע על המלך דרך הקשרים שלי בחצר – זה לא עבד. הנס האמיתי היה שדווקא כשכל התוכניות קרסו, כשהיינו בתחתית – משהו אחר קרה. משהו שאי אפשר היה לתכנן. לפעמים אנחנו צריכים להגיע עד הסוף, עד הקצה, כדי לגלות שיש כוח גדול יותר מכל התכנונים שלנו".
אנחנו נמצאים בתקופה מאתגרת עם חמאס ומלחמת השבעה באוקטובר. מהן התחושות שלך לגבי זה?
"אתה יודע, כשהמן תכנן את ההשמדה, גם הוא בחר תאריך מסוים. גם הוא תכנן בקפידה. ממש כמו החמאס. אם יש דבר אחד שלמדנו בשושן – זה שדווקא ברגעי החושך הגדולים ביותר, העם מוצא בתוכו כוחות שלא ידע שיש לו. ראיתי את זה באסתר, ראיתי את זה בכל יהודי שושן שהתאחדו. והינה, אני רואה את זה שוב היום – את האחדות הזו בישראל שצומחת מתוך הכאב".
איזו עצה יש לך למנהיגים בישראל בקשר למלחמה בחמאס?
"בשושן למדתי שיש זמנים שבהם אתה חייב להיות נחוש, חד כחרב. אבל למדתי גם שהחרב לבדה לא מספיקה. כשאסתר ביקשה 'לך כנוס את כל היהודים', היא הבינה משהו עמוק – שהכוח האמיתי שלנו הוא באחדות הזו, ביכולת להתלכד סביב מטרה משותפת. למנהיגי היום הייתי אומר – כן, תילחמו בעוז. אבל אל תשכחו שהמלחמה היא רק חלק מהסיפור. העם צריך גם חזון, צריך לדעת לא רק במה הוא נלחם, אלא בשביל מה. וחשוב מכול – תזכרו שלפעמים הישועה מגיעה בדרכים מפתיעות. אל תהיו כבולים למה שאתם חושבים שאתם יודעים. תהיו פתוחים לראות את ההזדמנות כשהיא מגיעה".
ממש לסיום, מה היית רוצה לקבל במשלוח מנות שלך?
"משונה… כל חיי עסקתי בדברים גדולים, ממלכתיים, ופתאום אתה שואל על משהו כל כך… אישי. יש עץ תאנים אחד, בחצר הבית הישן של המשפחה שלנו בירושלים. אבא היה קוטף ממנו בכל בוקר, ונותן לנו לטעום. אולי זה מה שרציתי להזכיר לעם כשתיקנתי את התקנה הזו של משלוח מנות. שברגעים הגדולים של העם, יש גם את הרגעים הקטנים האלה שמזכירים לנו את המשפחה, מאיפה באנו. וכמובן, את החיבור שלנו זה לזה, את היכולת לראות מה האחר היה רוצה לראות במשלוח מנות שנביא לו".