קשה לדמיין את עוצמת האובדן ללא מסגרת שתכיל אותה. חכמינו הבינו שהנפש זקוקה לזמן ולטקסים כדי לעבד את הפרידה, ולכן, לצד מתן הכבוד לנפטר, תקופת האבלות מספקת מעטפת תומכת המאפשרת למשפחה לקחת פסק זמן מהמולת היומיום, להתכנס יחד ולמצוא נחמה בתמיכת החברים והקהילה, ועם הזמן למצוא כלים להתגבר על הצער הגדול, לעבד את האובדן ולשמר את הזיכרון.
מנהגי האבלות מחולקים לארבע תקופות. בכל שלב המגבלות והדינים הולכים ומצטמצמים ככל שמתרחקים ממועד הפטירה, וכך יוצרים את ההדרגה הנפשית הנחוצה לשיבה לשגרת החיים.
שלב ראשון: ימי השבעה – להתכנס בתוך הזיכרון
השבוע הראשון מהקבורה הוא השלב האינטנסיבי ביותר. לאחר הלוויה מתכנסים בני המשפחה בבית אחד, שם הם שוהים יחד במשך שבעה ימים. בימים אלו האבלים מוקפים בבני משפחה ובחברים המגיעים לנחם ולסייע.
בפרק זמן זה חלים על האבלים תשעה איסורים וביניהם הימנעות מעבודה ומלאכה, איסור תספורת וגילוח, הימנעות מרחיצה של תענוג ומריחת הגוף בקרמים ושמנים. כמו כן, נמנעים מנעילת נעלי עור, מלבישת בגדים מכובסים או חדשים, משאילת שלום רגילה ועוד. במהלך השבעה נוהגים להישאר עם הבגדים שנלבשו ביום הלוויה ובהם נעשתה קריעה סמלית.
השבת אינה מפסיקה את ימי השבעה אלא נחשבת כחלק מהם. עם זאת, האבלות החיצונית ("בפרהסיה") נפסקת בה. כשעה לפני כניסת השבת האבלים יכולים להתקלח, להחליף בגדים ולנעול נעלי עור כרגיל, וחוזרים למנהגי האבלות הפרטיים מייד בצאת השבת.
שלב שני: תקופת השלושים – חוזרים לאט למציאות
בתום השבעה האבלים חוזרים בהדרגה לחובות היומיום, אך הדינים עדיין חלים במידה פחותה. תקופה זו מסתיימת ביום השלושים לקבורה, אז נהוג לעלות לקבר ולהציב עליו מצבה. בפרק זמן זה עדיין נמנעים מתספורת, מגילוח ומהשתתפות באירועי שמחה מרכזיים.
תקופת האבלות הרשמית על אחים, אחיות, ילדים ובני זוג – מסתיימת כאן. האבל על הורים נמשך עד תום השנה.
שלב שלישי: שנת האבל – לכבד את זכרם של הנפטרים
כאשר מדובר בפטירת אב או אם, האבלות היא הממושכת ביותר ונמשכת שנים עשר חודשים מיום הקבורה.
במהלך שנת האבל נמנעים מהשתתפות בשמחות מרכזיות הכוללות מוזיקה וריקודים ובהופעות, וכן מקניית חפצים חדשים הגורמים לשמחה מיוחדת.
נוהגים לומר את תפילת הקדיש על ההורה בשלוש התפילות היומיות. על פי המנהג המקובל, אומרים את הקדיש במשך אחד עשר חודשים בלבד.
שלב רביעי: יום השנה – להפוך את האובדן למורשת
גם לאחר שהסתיימו ימי האבל הרשמיים, הזיכרון נותר חלק בלתי נפרד מחיינו. מדי שנה, בתאריך העברי של יום הפטירה ("יארצייט" ביידיש), נוהגים בני המשפחה והחברים לפקוד את הקבר. זהו הרגע שבו אנו עוצרים את מרוץ החיים כדי להתייחד עם זכרו של היקר לנו, להדליק נר נשמה ולהבטיח שנוכחותו תמשיך ללוות אותנו גם הלאה.
ביום זה, המתחיל בערב הקודם, נוהגים האבלים לומר קדיש. בעדות המזרח מקובל לומר קדיש במשך כל השבוע שחל בו יום הזיכרון. כמו כן, נהוג לעבור לפני התיבה או לעלות לתורה ב"מפטיר" בשבת הסמוכה ליום הזיכרון.
תקופת האבלות ומנהגיה מאפשרים לאבלים להתמודד עם הכאב ולא להדחיקו, לשמר ולכבד את זכר הנפטר. זוהי תקופה חשובה ומשמעותית, אולם חשוב לזכור כי היהדות אינה רואה בעין יפה אבלות מופרזת. התהליך כולו נועד להוליך את האדם, צעד אחר צעד, בחזרה אל מעגל החיים והעשייה.
שאלות נפוצות על הלכות אבלות
- מתי בדיוק מתחילים לספור את ימי השבעה?
הספירה מתחילה מייד לאחר הקבורה. חל כאן הכלל "מקצת היום ככולו" – אם החלו לשבת שבעה אפילו זמן קצר לפני שקיעת החמה, היום הראשון נספר כיום מלא.
- מה קורה אם חל חג במהלך ימי השבעה?
חגים מהתורה (כמו פסח, שבועות או סוכות) מבטלים את המשך השבעה, אם האבלים התחילו לנהוג מנהגי אבלות לפני כניסת החג. במקרה שהפטירה אירעה במהלך החג, השבעה תתחיל רק בצאתו.
- האם מותר לעבוד במהלך השבעה?
איסור מלאכה הוא מחמיר וכולל גם עבודה מהבית. עם זאת, במקרים של הפסד כספי ניכר או צורך ציבורי חיוני, יש מקום להקל לאחר התייעצות עם רב.
למידע נוסף על מנהגי מעגל החיים ביהדות ולתמיכה ברגעים קשים, היכנסו למדריכים הנוספים שלנו.