מה נשתנה? חמישה דברים שאולי לא ידעתם על ההגדה של פסח

בלי שמישהו שואל “מה נשתנה” – אין ליל סדר

אחד מרגעי השיא של ליל הסדר הוא הרגע שבו הצעיר בבני המשפחה נעמד על כיסא ושר את ארבע הקושיות הפותחות במילים “מה נשתנה”. מתברר שהרגע הזה הוא לא רק מרגש, אלא גם הכרחי. לפי ההלכה, אם אין ילד שישאל את השאלות, שואלת האישה את בעלה את הקושיות, ואם נמצא האדם לבדו – הוא שואל את עצמו את השאלות ואז משיב להן. מוזר? לא ממש.

המצווה לספר ביציאת מצרים היא בדרך של שאלה ותשובה דווקא: “כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר, לֵאמֹר: מָה הָעֵדֹת, וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, אֶתְכֶם. וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ, עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם” (דברים ו, כא–כב), וכן: “וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ, מָחָר לֵאמֹר מַה-זֹּאת: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו – בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים” (שמות יג, יד).

ביהדות, שאלות הן חלק בלתי נפרד מהלימוד, שכן הן מגרות את המחשבה ויוצרות סקרנות. הפיזיקאי היהודי זוכה פרס הנובל איזידור רבי אמר פעם שמה שהכשיר אותו להיות מדען טוב הוא אימו, שכאשר היה חוזר מבית הספר לא הייתה שואלת אם למד משהו מעניין היום, אלא אם שאל שאלות טובות.

לכן דווקא השאלות הן שפותחות את מצוות “והגדת לבנך”, משום שדרך הסיפור הנכונה על יציאת מצרים היא בצורת דיאלוג של שאלות ותשובות. ארבע הקושיות באות, אם כן, לא רק לגרות את סקרנותם של הילדים לקראת המשך הערב, אלא להזכיר לנו את החוכמה היהודית והדרך שבה היא רואה כיצד נכון ללמד.

היא נכתבה במקטעים לאורך דורות

להגדה אין מחבר אחד, והיא לא חוברה בזמן אחד. המקור הראשוני של ההגדה הוא במשנה (מסכת פסחים), שם אפשר למצוא את המתווה הכללי של ליל הסדר. במשך השנים ההגדה עברה גלגולים רבים, ונוסחיה העכשוויים, שמשתנים מעט מקהילה לקהילה, כוללים אוסף של מדרשים, מזמורים, פיוטים, תפילות וברכות, שלא תמיד יודעים באילו נסיבות הוספו ועל ידי מי.

הנוסח הקדום ביותר של ההגדה נמצא בחיבור משנת 872 של הרב עמרם גאון, שחי בבבל, הקרוי “סדר רב עמרם גאון”, אבל הנוסח שמובא שם הוא חלקי מאוד ועבר מאז שינויים והרחבות רבות; הפיוטים והמזמורים, למשל, צורפו להגדה רק בימי הביניים.

ייתכן ש”שפוך חמתך” נכתב בעקבות מסעי הצלב

הקטע “שפוך חמתך אל הגויים” מתוך ההגדה של פסח יכול להיות חסר נעימות לאוזן. הוא כולל ארבעה פסוקים מהתנ”ך, המובאים בזה אחר זה, והם נאמרים ליד דלת הבית, כאשר היא פתוחה:

“שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ.
כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ (תהלים עט, ו–ז)

שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם (תהלים סט, כה)

תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יְיָ (איכה, ג, סו).

למעשה, זאת תחינה שמופנית כלפי אלוהים לנקום במי שאינם מאמינים בו, לרדוף אותם ולהשמידם. איך להסביר את הכללתם של פסוקים כאלה בהגדה, שאינם עוסקים ישירות ביציאת מצרים, ומדוע הם נאמרים אל מול דלת פתוחה?

יש מי שמסבירים את הזעם על הגויים בכך שהטקסט הוסף להגדה בעקבות מסעות הצלב, אז ביקשו היהודים, שחשו חסרי מגן מפני פורענותם של הנוצרים, להעניש את הגויים על הסבל והייסורים שנגרמו להם ולבקש מאלוהים לגרום לנוצרים לחוש גם הם נרדפים. תימוכין לכך אפשר למצוא בעובדה שהפסוקים מופיעים בהגדות אשכנזיות החל מהמאה ה-12 (מסעות הצלב החלו במאה ה-11). יש מי שמסבירים ברוח זו גם את המנהג לפתוח את דלת הבית בשעת “שפוך חמתך”: כדי לבדוק שלא עומד מאחורי הדלת מי שילך להלשין לשלטונות על תוכן הדברים שאומרים היהודים.

תימנים לא מסדרים קערת ליל סדר – אלא שולחן

ברוב קהילות ישראל מניחים על שולחן הסדר קערת סדר ובה מאכלים שמסמלים את סיפור יציאת מצרים – מרור, חרוסת, כרפס, זרוע ומצות. אולם, בקרב יהודי תימן אין קערת סדר, אלא השולחן כולו משמש קערה: בדופנות השולחן מניחים שפע של ירק – עלי צנון, פטרוזיליה וחסה – ובפנים השולחן מניחים ליד מושב ראש המשפחה את המצות, מכוסות במטפחת, וכן במרכז השולחן קעריות של חרוסת, צלי בקר, בשר מבושל וביצים מבושלות. כל השולחן על המאכלים המפוזרים עליו מכוסה במפה יפה מיוחדת לפסח, ובכל ברכה מרימים את המפה וחושפים רק את הסימן שעליו מברכים.

אחד ההסברים למקורו של מנהג ייחודי זה, הוא הרצון לקיים את ליל הסדר באופן המזכיר את ביצועו בתקופת התלמוד. באותה תקופה, היו ישובים המסובים על כורסאות ומיטות, והאוכל היה מובא לתוך החדר על שולחנות קטנים. הרשב”ם, נכדו של רש”י, מתאר את המנהג כך: “מנהג שלהן היה להסב על המיטות, והיה שולחן לפני כל אחד ואחד”. בימינו, כאשר כולנו מסובים סביב אותו שולחן, השימוש בשולחן עצמו מזכיר את המנהג הקדום.

משה רבנו (כמעט) לא מופיע בהגדה

בתורה מסופר על משה כמי שעמד בעוז מול פרעה שליט מצרים ודרש ממנו “שלח את עמי”, שחרר את בני ישראל מעבדות במצרים, חצה איתם את ים סוף, נתן להם את התורה והנהיג את בני ישראל במשך 40 שנה במדבר. אז לאן נעלם התפקיד המרכזי של משה מההגדה של פסח, הטקסט שמוקדש כולו לזיכרון האירוע של יציאה מצרים?

למעשה משה לא נמחק לגמרי מההגדה. הוא מצוין בה בדבריו של רבי יוסי הגלילי, המזכיר בדרך אגב כי בני ישראל האמינו באלוהים ובמשה עבדו, אבל האופן שבו הוא מוזכר רק מדגיש שהיעלמותו איננה מקרית:

“רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: … וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְיָ, וַיַּאֲמִינוּ בַּיְיָ וּבְמשֶׁה עַבְדוֹ”.

למה היה חשוב למחברי ההגדה לא להקדיש מקום נכבד יותר למשה, ואף להדגיש באזכור היחיד שמשה הוא רק עבד ה’? הגאון מווילנה, הגר”א, כתב שהדברים נכתבו כדי שהיציאה ממצרים תיוחס אל ה’ לבדו ולא אל בשר ודם. הדבר מתיישב אף עם הצורך לייחד את היהדות מהנצרות; בעוד בנצרות התגבשה דמותו של ישו כדמות אלוהית מרכזית, ההגדה המעיטה מדמותו של משה כדי להדגיש שהוא שליח בלבד. הדבר בא לידי ביטוי גם באמירה זו המופיעה בהגדה:

“וַיּוֹצִאֵנוּ יְיָ מִמִצְרַיִם – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ”.

הסבר אפשרי נוסף הוא שאנחנו מכירים את סיפור יציאת מצרים מפי משה רבנו, והוא שרצה להצניע את חלקו, משום היה עניו, כשם שרצה שלא יעלו לקברו.

על כל פנים, בקרב יהודי מרוקו נהוג לתקן את השמטתו של משה, והם פותחים את קריאת ההגדה בטקסט קצר בערבית יהודית שבו מסופר על תפקידו של משה רבנו בחציית ים סוף.