כמעט אין ישראלי שלא נחשף בדרך זו או אחרת לפרסומים על האפשרות לקבל דרכון פורטוגלי. אך כמה מכירים את סיפורה של הקהילה היהודית בפורטוגל, זה שעומד בבסיס היכולת להוציא את הדרכון?
ההיסטוריה הנזנחת של יהודי פורטוגל
בשנים האחרונות, עם פתיחת שערי פורטוגל להגירה יהודית מחודשת, גדלה משמעותית הקהילה היהודית במדינה, שקודם לכן מנתה כמה מאות לכל היותר. אלא שגם עם חייה המחודשים של הקהילה לא זוכה ההיסטוריה של יהודי פורטוגל בתשומת הלב הראויה, וסיפורה נבלע בצילו של סיפור גירוש ספרד, שכנתה ממזרח.
יהודים התגוררו בפורטוגל עוד בימי הביניים המוקדמים, תחת שלטון נוצרי. נמצאה לדוגמה מצבה יהודית מהמאה ה-6 לספירה בכפר אספיצ’י (Espiche) שעל חוף האוקיינוס האטלנטי. כבר אז, ככל הנראה, הם נרדפו על ידי הנוצרים, עד שבמהלך המאה ה-8 נכבש האי האיברי על ידי המוסלמים.
לא הרבה ידוע על קורות היהודים בפורטוגל תחת השלטון המוסלמי, אבל הם כנראה חוו תקופה בטוחה יותר, ואולי “תור זהב” מקביל לזה של יהודי ספרד, גם אם במסגרת מעמדם כ”ד’ימי” (בני חסות, על פי האסלאם) הם נאלצו לשלם מיסים גבוהים במיוחד.
מצב היהודים השתנה שוב לרעה עם השלמת הכיבוש מחדש על ידי הנוצרים – “הרקונקיסטה” – תהליך שנמתח על פני כ-700 שנה שבמהלכן נכבש מחדש חצי האי האיברי מידי המוסלמים. פורטוגל הייתה באותה תקופה ארץ כפרית ודלה בתושבים: בערים הגדולות התגוררו כמה אלפי תושבים, ובאמצע המאה ה-13 התגוררו בפורטוגל כולה פחות מ-35,000 נפשות. במצב דברים זה – כפי שהבינו גם השליטים הנוצרים – היו היהודים נכס חשוב לפיתוח הארץ.
דון יצחק אברבנאל: הוא גורש מפורטוגל, ואנחנו הרווחנו
בהתאם לתפיסה זו, חלק ממלכי פורטוגל ראו לנכון להגן על תושביה היהודים של הארץ ולתת להם את חסותם כדי שיעזרו בפיתוח הארץ. אומנם היו גם מלכים שהטילו גזרות קשות ומדי פעם פרצו פרעות ביהודים – למשל אחרי שבשנת 1350 הכנסייה האשימה את היהודים בהפצת “המגיפה השחורה” שקטלה מיליונים ברחבי היבשת – אך הם עדיין לא נרדפו באופן שיטתי ורציף.
שורה של יהודים שימשו בתפקידים בכירים בחצר המלכות, בדרך כלל בתפקידים פיננסיים או כרופאי המלך, למגינת ליבה של הכנסייה שהוטרדה מכוחם העולה. אחד היהודים הללו היה הרב יחיא אבן יעיש, ששימש גזבר המלך אפונסו אנריקס הראשון במאה ה-12, וכן רב ראשי (“רבי מור”) של הקהילה היהודית ופרש ראשי (“קאוולירו מור”), שתמורת תרומתו אף קיבל מהמלך רכוש רב.
אחת המשפחות שהנהיגו את יהדות פורטוגל הייתה משפחת אברבנאל. יהודה אברבנאל שימש גזבר בחצר המלכות, ובנו רבי יצחק אברבנאל (1437–1509) היה איש חצר המלך, פילוסוף, תיאולוג ופרשן, שנאלץ לברוח מפורטוגל לספרד בשנת 1483, אחרי שנחשד בהשתתפות בקשר נגד ז’ואאו השני מלך פורטוגל. לאחר גירוש ספרד בשנת 1492 הוא נאלץ לעזוב גם את ספרד, ובילה את אחרית ימיו בוונציה. את רוב כתביו המשמעותיים פרסם לאחר שגלה מפורטוגל, וכאשר הסביר זאת, באחד ממכתביו, כתב שכל עוד ישב בפורטוגל היו חייו ארציים נוחים, ורק משעה שנאלץ לברוח מארצו מצא את העושר של חיי הרוח:
“כי הנה קודם לזה כל הימים שהייתי בחצרות המלכים וטירותיהם, עסוק בעבודתם, לא היה לי פנאי לעיין ולא ידעתי ספר, וכליתי בהבל ימיי ושמתי בבהלה לעשות עושר וכבוד אתי… ואחרי היותי נע ונד בארץ מממלכה אל עם אחר וחסרתי הממון אז דרשתי מעל ספר ה'”.
גזרות, גירושים וראשיתו של הטלאי הצהוב
במהלך המאה ה-14 גבר הלחץ על היהודים בפורטוגל, בעיקר מצד הכנסייה. הם אולצו להתגורר בשכונות נפרדות, “יודאריות” (Judaria), ובשנת 1325 החליט המלך אפונסו הרביעי כי היהודים יחבשו כובע צהוב על בגדיהם כאות קלון; שליטים אחרים דרשו שה”סימן היהודי” יהיה בצורת כוכב צהוב.
בשנת 1391 החליף המלך ז’ואאו הראשון את צבע הסימן, מצהוב לאדום, וציווה שכל יהודי יישא על גבי מעילו כוכב אדום גדול, בעל שישה קודקודים.
מי שלא לבש את הסימן היה עלול לאבד את בגדיו או להיעצר למשך 15 יום. אבל יהודים רבים, בייחוד הבכירים שבהם – כמו למשל דון יצחק אברבנאל – קיבלו פטור מלבישת הסימן, עניין שעורר תרעומת בקרב התושבים הנוצרים, שהתלוננו על כך לרשויות.
בשנת 1391 אף הוטלו גזרות קנ”א בקסטיליה, שבמסגרתן נהרגו אלפי יהודים, בתי כנסת הפכו לכנסיות והתרחשו המרות דת המוניות (אומנם חלקן רק למראית עין). רבים מתושבי קסטיליה ברחו לפורטוגל. לפי אחת הגרסאות, היו אלה רק 600 משפחות עשירות שחויבו בתשלום עבור אשרת הכניסה; אך לפי גרסה אחרת מספרם הגיע ליותר מ-120,000 יהודים. על כל פנים, ההגירה הזאת שינתה את פניה של יהדות פורטוגל, הפכה את נוכחות היהודים בחברה למורגשת יותר והגבירה את המתיחות עם הנוצרים.
בתחילת 1493 הורה המלך ז’ואאו השני על תפיסת כל ילדי היהודים בני שנתיים עד עשר והגלייתם לאיי סן טומה (San Tome) ופרדידאס .(Perdidas) הפרשה זעזעה את הקהילה היהודית כולה. ילדים רבים מתו בדרך הים, ואלה ששרדו הגיעו לאיים מלאי פושעים. המלך קיווה שבאמצעות המרת דתם של הילדים לנצרות הוא ישבור את רוחם של הוריהם ויביא להתנצרותם.
צו ה”גירוש” מפורטוגל: המרת דת במסווה
כמה שנים אחר כך, התפרסם “צו הגירוש” מפורטוגל, שכפי שיסתבר בהמשך לא היה בעצם גירוש כלל. הרקע לצו היה רצונו של המלך מנואל להינשא לאיזבל, בתם של המלכים הקתולים, שדרשו כתנאי להסכמתם לנישואים כי כל היהודים יגורשו מפורטוגל. נוסף על כך, יש הטוענים כי הגירוש בא על רקע התחזקות כוחה הימי של פורטוגל, בניסיון למנוע מהיהודים ליהנות מהעושר שהיה צפוי לפורטוגל עקב גילוי הנתיב הימי להודו.
הצו פורסם ב-24 בדצמבר 1496, והמלך מנואל הקציב ליהודים עשרה חודשים להתכונן לגירושם – או להמיר את דתם.
אלא שבפועל לא הוכנו ספינות לגירוש היהודים, ועיקר הלחץ התמקד בניסיון להשאיר את היהודים ולאלץ אותם להתנצר.
ככל הנראה לא יכול היה המלך לאפשר ליהודים לעזוב, בשל תרומתם הכלכלית הגדולה ומשום שהיוו שיעור משמעותי מתושבי הארץ: יחד עם מגורשי ספרד שמצאו בה מקלט, היו היהודים בפורטוגל כ-20 אחוזים מהאוכלוסייה.
ההטעיה של “צו הגירוש” נמשכה עד הרגע האחרון: כאשר כ-20,000 מיהודי ליסבון התקבצו במקום המיועד, מתוך אמונה שאוניות הגירוש מחכות להם בנמל, הם גילו שבמקומן נשלחו כמרים לטפטף על ראשיהם מי טבילה וכך להפוך אותם לנוצרים בעל כורחם. בין הנטבלים בעל כורחם היו חכמים ומנהיגי העדה, כולל אביו של ר’ לוי בן חביב ואביו של ר’ יוסף קארו. לאחד מכן יכול היה המלך להכריז כי “לא נשארו יהודים” בפורטוגל, וכך התקיימה מחויבותו למלכים הקתולים.
בפועל, המלך לא הצליח להפוך את יהודי ארצו לנוצרים לגמרי: הם המשיכו לנהוג כיהודים בסתר ושמרו על עול תורה ומצוות במשך מספר דורות. האינקוויזיציה עקבה אחרי מי שלכאורה התנצרו והמשיכו לקיים את מצוות היהדות בסתר, והם נאסרו, עונו והוצאו להורג. רבים מהמומרים נשרפו על המוקד בטקס ה”אוטו דה פה” (Auto de fe) שהתבצע בפני קהל רב. מי שהסכימו להודות בחטאיהם “זכו” להיהרג בחניקה לפני שנשרפו על המוקד; השאר נשרפו על המוקד בעודם בחיים. בשנות שלטונה של האינקוויזיציה נשפטו כ-40,000 יהודים, מהם כ-30,000 הוכרחו להתנצר וכ-12,000 נשרפו למוות.
הנשים: שומרות דגל היהדות
היהודים שנאנסו להתנצר אך שמרו בסתר על מצוות היהדות נקראים בעברית אנוסים ובספרדית “מוראנוס” (מילולית: חזירים). עם המעבר לקיום היהדות בתוככי הבית, ובאופן נסתר, היו אלה בראש ובראשונה הנשים שהופקדו על שמירת המנהגים היהודיים. הן העבירו מאם לבת את מנהגי הכשרות, הדלקת הנרות והלבוש. אחד המנהגים שהביאו איתם אנוסי פורטוגל לדרום אמריקה היה “פסטיבל סנטה אסתריקה”, שבמרכזו עמדה דמות נוצרית פיקטיבית המבוססת על אסתר המלכה.
מעטים מאותם אנוסים שבו לחיק היהדות בדורות האחרונים, כ-500 שנה אחרי השמד הגדול. למשל,
בתחילת המאה ה-20 התגלתה בפורטוגל קהילת יהודי בלמונטה, ששמרו על הדת היהודית במשך כמה מאות שנים ונמנעו מנישואים עם שכניהם.
רק בשנות ה-90 של המאה ה-20 גוירו כמה מהמשפחות בבלמונטה ובמאה ה-21 נפתח בכפר מוזיאון להיסטוריה של יהדות פורטוגל לפני ואחרי הגירוש.
האינקוויזיציה הפורטוגלית הפסיקה לפעול בשנת 1821, וההתיישבות היהודית בפורטוגל חודשה פחות או יותר באותו זמן. בשנת 1868 הותר ליהודי ליסבון להקים בית עלמין משלהם, ובשנת 1892 הוכרה הקהילה באורח רשמי. במלחמת העולם השנייה הייתה פורטוגל ארץ מעבר ליהודים שנמלטו מהנאצים בדרכם לארה”ב, ובתום המלחמה נשארו בה כמה מאות יהודים.
דרכון פורטוגלי: חוק שבא לתקן עוול היסטורי
בשנת 2015 נחקק בפורטוגל “חוק המגורשים” שבא לתקן עוול היסטורי ואפשר לצאצאי יהודים שגורשו מספרד ומפורטוגל במאה ה-15 להוכיח את הקשר שלהם למדינות הללו, ולקבל על סמך זה אזרחות פורטוגלית. בעקבות החוק ישראלים רבים קיבלו אזרחות פורטוגלית אך רק אלפים בודדים עברו בפועל להתגורר במדינה, שהקהילה היהודית בה עדיין קטנה.