שאלתם את עצמכם למה בעצם אנחנו מתחפשים בפורים? היום נראה לנו כאילו מאז ומעולם היה פורים חג התחפושות, אבל למעשה המנהג להתחפש בפורים הוא חדש יחסית, וגם לא היה מקובל בקרב כל קהילות ישראל. המנהג לא מוזכר במפורש במגילת אסתר, וגם לא בתלמוד או במשנה, ויהודים רבים מארצות המזרח ותימן בכלל לא שמעו עליו עד שהגיעו ארצה. אז מאיפה הוא מגיע?
כדי להבין זאת, חשוב לדעת שהיהודים שחיו בגולה קיימו יחסי גומלין עם התרבויות המקומיות. הם השפיעו על התרבות, אך גם הושפעו ממנה. במסגרת השפעה זו נוכל למצוא מנהגים שאומצו על ידי היהודים אפילו מהנצרות, אך עברו את השינויים המתאימים כדי להעביר את המסר היהודי.
להתחפש בפורים: קרנבל ברשות התורה?
זה כנראה גם המצב בנוגע למנהג להתחפש, שהחל, כך נראה, אצל יהודי אירופה בימי הביניים. בנצרות הקתולית, היה נהוג להתנזר מבשר ומכל הנאה גופנית במשך 40 יום לפני חג הפסחא, ולפני תחילת התענית היו חוגגים את הפרידה הקרובה מהבשר בקרנבל של זלילה, הוללות ותחפושות. משמעות המילה קרנבל בלטינית היא “סילוק הבשר” או “פרידה מבשר”.
חגיגות התחפושות האלה, שהמוכרת שבהן כיום היא קרנבל המסכות בוונציה, התרחשו באירופה בסוף החורף, ובחיבור לחגיגות בוא האביב. כיוון שזמן זה מקביל לזמן שבו נחגג חג הפורים, החליטו היהודים “לגייר” את המנהג הססגוני.
“זה ילבש שמלת אישה ולגרגרותיו ענקים”
עדויות ראשונות להתחפשות בפורים מגיעות בסביבות המאה ה-12 ואולי מעט קודם לכן. הרב קלונימוס בן קלונימוס, שנולד במאה ה-13 בצרפת, תיאר בספר המוסר שלו, “אבן בוחן” חגיגות פורים שבהן נהגו להשתכר ולהתחפש. בין השאר, הוא תיאר גברים שהיו מתחפשים לנשים. הוא לא ביקר את החגיגות עצמן, אלא את החוגגים שהיו ממעיטים במצווה אחרת וחשובה יותר של חג הפורים – מתנות לאביונים:
“וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר / בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְכָבוֹד וּלְהָדָר / יִתְפָּאֲרוּ וְיִתְהַלָּלוּ / כִּי יִשְׁתַּגְּעוּ וְכִי יִתְהוֹלָלוּ. / זֶה זֵכֶר עָשָׂה לַנִּפְלָאוֹת וּפִרְסוּם לַנִּסִּים / כִּי יַעְטֶה כַמְעִיל תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים / וְזֶה לִכְבוֹד מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר… זֶה יִלְבַּשׁ שִׂמְלַת אִשָּׁה וּלְגַרְגְּרוֹתָיו עֲנָקִים, / וְזֶה יִתְחַקֶּה כְּאַחַד הָרֵיקִים… וּלְעֵת עֶרֶב סְעוּדַת פּוּרִים / אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבּוּרִים, / מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים – / אֲבָל מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים מִתְמַעֲטוֹת בְּכָל הַשָּׁנִים!”
כעבור מאה שנה בערך נדרש רבי יהודה הלוי מינץ, מגדולי רבני איטליה, לשאלה אם אין פסול, מבחינה הלכתית, בנוהג הרווח שבו נשים מתחפשות לגברים ולהפך, שכן יש איסור מהתורה על גברים ללבוש בגדי נשים וההפך: “לֹֽא־יִהְיֶ֤ה כְלִי־גֶ֨בֶר֙ עַל־אִשָּׁ֔ה וְלֹֽא־יִלְבַּ֥שׁ גֶּ֖בֶר שִׂמְלַ֣ת אִשָּׁ֑ה” (דברים כב, ה).
לאחר שהרב מינץ התיר את התחפושות, תשובתו היוותה בסיס להלכה הכללית שקבע מאוחר יותר הרמ”א, הרב משה איסרליש, בהערות שחיבר ל”שולחן ערוך”:
“ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא” (שולחן ערוך, אורח חיים, תרצו, ח).
ונהפוך הוא: המהפך הביגודי של מרדכי
הרמ”א מעלה נקודה חשובה: אין פסול במנהג שאומץ מאחרים, אם יש לו חיבור טבעי לחג ולערכיו. ואכן, לאורך הזמן הופיעו הסברים רבים הקושרים בין מוטיבים של היפוך גורל והסתרת זהות במגילה לבין המנהג העממי להתחפש.
אסתר מסתירה את זהותה היהודית עם בואה לארמון אחשוורוש, והיא מחליפה את שמה מהדסה לאסתר, שם שיש בו “סתר” – הסתתרות. המן שבתחילת הסיפור הוא האיש החזק ביותר בממלכה, מושפל, ולפני שהוא מוצא להורג מוסתרים פניו (“וּפְנֵ֥י הָמָ֖ן חָפֽוּ”). בה בעת מרדכי, בן דודה של אסתר, עובר מהפך ביגודי של ממש: בעוד בתחילה, לשמע תוכניתו של המן, הוא בא אל שער הארמון “בלבוש שק”, אחר כך מלבישים אותו לבוש מלכות, “תְּכֵ֣לֶת וָח֔וּר וַֽעֲטֶ֤רֶת זָהָב֙ גְּדוֹלָ֔ה וְתַכְרִ֥יךְ בּ֖וּץ וְאַרְגָּמָ֑ן” ומניחים כתר על ראשו.
חכמי התלמוד מצרפים גם את ושתי לשורת המתחפשים: לדעתם הסיבה שהיא מסרבת להופיע בפני אורחי המלך אחשוורוש במשתה היא שהמלאך גבריאל הצמיח לה זנב (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, יב, ב). לפי אחד המדרשים, מצעד התחפושות במגילה כלל גם את בניו של המן: מסופר שמלאכים התחפשו לבניו של המן והופיעו בחלומו של אחשוורוש כשהם עוקרים את העצים בגינה, וכשאחשוורוש שאל אותם לפשר מעשיהם, הם האשימו את אביהם, וכך נדדה שנתו של אחשוורוש והוא נזכר בחסדו של מרדכי היהודי. יש מי שמוסיפים לשורת המתחפשים גם את הקב”ה עצמו, ששמו לא נזכר לאורך המגילה אבל הוא זה שמנהל בעצם את ההתרחשות כולה.
טעם מעניין נוסף קושר בין התחפושות לבין המצווה לתת מתנות לאביונים בפורים. כיוון שמתן בסתר נחשב למעלה הגדולה ביותר של צדקה, העניים מתחפשים, ולכן הנותנים מתנות לא יודעים למי הביאו את המתנה.
בתימן ובעדות ספרד לא היו מתחפשים
כנגד אלה המקבלים את המנהג ומוצאים לו טעמים, יש מי שטוענים, כמו הרב מאיר מאזוז, כי יש לדחות את המנהג להתחפש משום שמקורו במנהג הגויים ומשום שהוא עלול להביא לדבר עבירה. “המנהג הזה מקורו מהגויים… ובכל עדות ספרד לפני מאה שנה לא הכירו ולא ידעו מזה”.
גם בקרב יהדות תימן לא היו מתחפשים, ולא היו אוכלים אוזני המן או מרעישים ברעשן – אבל כן היו משתכרים עד שלא ידעו להבחין בין ארור המן וברוך מרדכי”.
הדברים כמובן השתנו מאוד בארץ ישראל – ולא רק עם קום המדינה, אלא עוד הרבה לפני כן. כבר בשנת 1912 נערכה כאן העדליאדע הראשונה – בתל אביב, שלוש שנים אחרי הקמת העיר. אומנם, כפי שאפשר לראות בצילומי ארכיון מתהלוכות פורים בשנים המוקדמות, הרבה מהילדים עדיין לא היו מחופשים, והסתפקו בצפייה סקרנית בתהלוכות התחפושות, אבל המנהג להתחפש כנראה הלך והשתרש.
כיום, לטוב ולרע, התחפושות הן כבר חלק בלתי נפרד משמחת החג, והן מעניקות את החופש להתהפך, להסתתר או להתגלות בתור דמות אחרת, ולו ליום אחד.