משריפת המן ועד הפורים שפיל: חג פורים בעדות ישראל

כמו כל חג במסורת היהודית, גם לפורים נוצרו מנהגים מגוונים. אבל בניגוד לחגים רבים, שבהם המנהגים היו שונים מאוד מעדה לעדה, בפורים עדות רבות חלקו מנהגים דומים. מה משותף לפורים באפגניסטן ובמרוקו? מה הכינו בסלוניקי מסוכר ובבוכרה משלג? ואיזה מנהג אשכנזי רווח קיבל ביטוי מחודש ב"ארץ נהדרת"? הכול על המנהגים שהיו נפוצים בעיקר בקהילות בגלות ושאולי אתם פחות מכירים.

"פורים לנו שכח את הכול" – קלפים לתוך הלילה

משחקי הימורים יכולים להיות שילוב מנצח של כיף, צחוק ושתייה – מה יותר מתאים מזה לליל פורים ולקיום הציווי של חכמינו להרבות בשמחה? כך אכן נהגו בכמה מארצות האסלאם, מאפגניסטן במזרח ועד מרוקו במערב. יהודים במקומות רבים היו מתכנסים למשחקי הימורים בקוביות ובקלפים, למרות התנגדותם הנחרצת של הרבנים, בעיקר בארצות צפון אפריקה. הרב יוסף משאש, למשל, מחה בכתביו על כך שאנשי הקהילה פספסו את קריאת המגילה מכיוון ששתו ושיחקו בקלפים עד שעות הלילה המאוחרות.

באיראן, בעיראק ובמדינות האזור, גיירו לחומרה את משחקי ההימורים, מסגרו אותם כחלק אינטגרלי מהחג כזכר לסיפור המגילה, וכך הם לא עוררו התנגדות. בעיראק, למשל, העניקו למנהג משמעות סמלית – המשחק נועד להזכיר את ה"פור", הגורל, שהטיל המן, שעל שמו נקרא החג כולו. מנהג עיראקי נוסף הציע דרך להעסיק את הילדים, שלא הורשו להצטרף להימורים. ילדי הקהילה היו מקבלים משימות מיוחדות לחג, כמו העברת משלוחי המנות ונגינה בבתים, ומקבלים "דמי פורים" בתמורה.

באיראן מצאו טריק נוסף לחבר את ערבי הקלפים למגילה: המשחקים נועדו לסמל את התמורה הכספית שהציע המן לאחשוורוש תמורת האישור להשמיד את היהודים – עשרת אלפים כיכר כסף.

באפגניסטן דמויות המגילה נכנסו ממש לתוך המשחק. המשחק היה מורכב מ-30 קוביות עץ ושתי קוביות עצם, וכאשר סכומן של שתי קוביות העצם יצא 7 (בגימטרייה "אגג" – מלך עמלק, שעל שמו נקרא המן "האגגי") היו המשחקים מקללים נמרצות את זכרם של המן ועמלק.

"במקל, בסרגל, מה שבא ליד" – בובת המן

דמותו של המן הפכה מזמן לאב טיפוס לכל הצוררים בהיסטוריה היהודית באשר הם. לאורך התקופות, כאשר יהודים הכו בידיים, ברגליים וברעשנים בכל פעם שהוזכר שמו של המן בקריאת המגילה, הם כיוונו מכל הלב גם לאויבים שבכל דור ודור: מפרעה, נבוכדנצר וטיטוס, ועד חמלניצקי, היטלר וערפאת. מסורת עתיקה בקהילות ישראל, שכונתה "שריפת המן" או "תליית המן", הביאה לתלייתן של בובות בדמות המן או הרשע התורן, ולפגיעה בהן בדרכים שונות ומשונות.

באיראן למשל, נהגו להכין בובה מקש וסחבות ולתלות אותה במקום גבוה. לאחר שקיללו אותה כראוי, היו יהודי פרס שורפים את הבובה, ואז היה מתגלה מחזה דרמטי – בתוך הבובה הוטמנו חומרי נפץ ביתיים, שהיו מעצימים את הבערה.

בדומה לאיראן, באי ג'רבה שבתוניסיה היו מחדירים לבובה אבק שריפה. אך בניגוד לפעילות העממית באיראן, שריפת הבובה הייתה נעשית בטקס רשמי בנוכחות רב הקהילה. גם בתימן ובמרוקו היו יוצרים בובות דומות עשויות עץ בדרך כלל. בתימן בחרו לבובה דרך מיתה אחרת מתוך ארבע מיתות בית הדין, ובמקום לשרוף את הבובה – נהגו לסקול אותה באבנים.

לאותו המנהג היו גם גרסאות מקוריות יותר עם השלכות מתוקות יותר. בסלוניקי, למשל, נהגו עד סוף המאה ה-19 להזמין לבתי הספר בובה מיוחדת של המן, עשויה מסוכר. את הבובה היה מכה המורה בסרגל שהיה בידו, ואת שבבי הסוכר שהיו ניתזים על הרצפה היו אוספים הילדים.

בבוכרה, עיר הררית באוזבקיסטן, היו בונים מראש איש שלג בדמות המן הרשע, ולו עיניים מפחם, אף מגזר ופה מסלק, לצווארו היו עונדים שרשרת מקליפות, ועל ראשו חובשים כובע מגיגית פלדה שבורה. בבוקר החג, לאחר קריאת המגילה, היו רצים הילדים אל הבובה ומציתים סביבה טבעת אש עד שנמסה כליל לקול מצהלותיהם.

"מסכות, רעשנים, שירים וריקודים" – הפורים שפיל

בזמן שבארצות האסלאם הכו את המן ומחו את זכרו, הפורים האירופאי התנהל סביב הצגות ומחזות, חלקם שנויים במחלוקת. החל מהמאה ה-16, נהגו יהודים בכל ארצות אירופה להעלות בפורים "פורים שפיל" ("משחק פורים") – הצגה קומית או סאטירית שהתבססה על סיפור מגילת אסתר, באופן חופשי למדי, ושעליה עמלו זמן רב מראש. השחקנים היו מחופשים בדרך כלל לדמויות המגילה – ביניהם גברים בבגדי נשים – וכטוב ליבם ביין לא פעם לא בחלו בניבולי פה, לצד ביקורת פוליטית וקהילתית מושחזת.

מסיבות ונשפי מסכות לכבוד החג, שנהגו בעיקר באיטליה, זכו לביקורת נוקבת מצד כמה מהרבנים, שחיבבו פחות את ההוללות וקלות הראש שאפיינו את הנשפים והקרנבלים הללו. בחלק מהערים הותקנו "תקנות פורים" מיוחדות שביקשו להגביל את האירועים והריקודים המעורבים שאפיינו אותם.

חגיגות הפורים שפיל היוו השראה ל"עדלאידע" בתל אביב בראשית המאה ה-20. בארץ ניסו המארגנים להשליט סדר על האופי הקרנבלי הפרוע של נשפי המסכות האירופאיים המוכרים, ויצרו תהלוכה מסודרת וממלכתית יותר. אך משהו מרוח הקרנבל בכל זאת נשמר בפורים הישראלי – עד היום פורים הוא אחד משני הערבים בשנה שבהם מותר להשמיע מוזיקה רמה לאורך כל הלילה, ובכל רחבי הארץ נערכות מסיבות פורים מלוות באלכוהול רב, גם בקרב הציבור הכללי וגם בישיבות רבות ברחבי הארץ.

בשונה מהקהילות באירופה, בארץ כבר לא מאוד מקובל להעלות הצגות "פורים שפיל" מסורתיות, אך בקהילות רבות בארה"ב המנהג הזה עדיין מקובל. אנשי הקהילה כותבים מחזות עדכניים, המכילים מוזיקה עכשווית ועוסקים בסוגיות פוליטיות אקטואליות, שאותם הם מקשרים לסיפור המגילה.