יום חמישי, ד' באייר תש"ח, 13 במאי 1948. בעוד יומיים יפוג המנדט הבריטי על ארץ ישראל, וההכרזה על הקמת מדינה יהודית על פי גבולות הצעת החלוקה של האו"ם נקבעה למחר, יום שישי, לפני כניסת השבת. אבל רגע לפני הטקס החגיגי, דבר אחד עוד לא מוכן: נוסח ההכרזה, שעליו אמורים לחתום חברי "מועצת העם" מכל המפלגות.
הכול אני צריך לעשות בבית הזה
הנוסח הראשון של המגילה, שכתב עורך הדין מרדכי בעהם ושהיה בעל אוריינטציה דתית מובהקת וכלל כמה אזכורים של שם האל, נדחה פה אחד על ידי מועצת העם. לאחר מכן הוקמה ועדה בראשות משה שרת, שגם עליה הוטל לנסות ולנסח את המגילה, אך גם היא כשלה. אז הוקמה ועדה נוספת, בראשות דוד בן־גוריון עצמו, ובה ארבעה חברים: בן־גוריון ושרת מטעם מפלגת מפא"י, הרב יהודה לייב פישמן מימון מטעם "המזרחי" ואהרון ציזלינג ממפלגת "אחדות העבודה".
במכתב ששלח דוד בן־גוריון למנהל הארכיון הציוני ד"ר אלכס ביין, בשנת 1972, תיאר ראש הממשלה הראשון את עבודת הוועדה:
"ביום חמישי, יום לפני הכרזת העצמאות, ישבתי לבדי בחדרי וניסחתי תכנית ההכרזה, וביום חמישי בערב הזמנתי שלושת חברי הוועדה – שרת, הרב מיימון וציזלינג, לשמוע את ההכרזה. שרת משום מה לא בא. באו הרב מיימון וציזלינג, ושניהם אישרו את ההכרזה לבד מהמילים 'מתוך ביטחון בצור ישראל', שנאמרו בפסוק האחרון של ההכרזה".
מקורו של הביטוי "צור ישראל וגואלו" בתלמוד הירושלמי, שם נאמר שהמתפלל "שמע ישראל" צריך להזכיר גם את יציאת מצרים ואת שלומה של המלכות (כלומר, של שלטון המדינה שבה הוא חי), ולהוסיף את המילים "צור ישראל וגואלו". ביטוי שהשתייך ככל הנראה לנוסח הארץ-ישראלי של התפילה, בעוד לאורך שנות הגלות התקבל הנוסח הבבלי. עם השיבה לארץ התקבל הנוסח הקדום מחדש והביטוי מופיע בפתח ה"תפילה לשלום המדינה", שפורסמה כמה חודשים לאחר הכרזת העצמאות.
לפי עדותו של בן־גוריון, הרב מימון, נציג הציונות הדתית, ביקש להוסיף את הביטוי גם להכרזת העצמאות, ובכך להביע את המשמעות הדתית שבהקמת המדינה: תפיסת מדינת ישראל כחלק מתהליך הגאולה, שבו אלוהים השיב את עמו לארצו, וחידוש המסורת הארץ-ישראלית העתיקה. אך ציזלינג, נציג השמאל המרקסיסטי, סירב בתוקף.
גאולה, הו גאולה
מושג הגאולה עמד במרכז המחלוקת בין הציונות הדתית לציונות החילונית. עד קום המדינה, תפיסת הגאולה המקובלת הייתה מבוססת על ההנחה כי רק פעולה אלוהית ניסית וביאת המשיח יכולות להביא את היהודים בחזרה לישראל. רק מעטים מיהודי אירופה שומרי התורה והמצוות האמינו כי התנועה הציונית, שהייתה חילונית ברובה, יכולה להיות חלק מתהליך הגאולה. לכן, רבים מהם התנגדו לציונות והאמינו שהעלייה לארץ היא הפרה של רצון האל.
גם התנועה הציונית לא חסכה את ביקורתה מהיהדות האירופאית המסורתית, שהמתינה לנס וקיבלה על עצמה את סבל הגלות מבלי לעשות דבר כדי לשנות את המצב. לצד האמנסיפציה ותנועת ההשכלה, האסונות החוזרים ונשנים ותחושת היעדרה של התערבות אלוהית לאורך שנים רבות כל כך גרמו לראשוני הציונות לנטוש את האמונה ואת המסורת היהודית וליטול את גורלם בידיהם. במידה רבה, אנשי התנועה הציונית במאה ה-20 ראו את עצמם כתנועת-נגד לגאולה הניסית שלה ציפו יהודים במשך אלפי שנים.
בין שני הצדדים היריבים הייתה הציונות הדתית. כבר אז היה בתוכה יותר מזרם אחד, אבל הזרם המרכזי בציונות הדתית, שעימו נמנה גם הרב מיימון, תפס את הציונות בתור אותו תהליך גאולה שאליו קיוו היהודים בשנות הגלות. בעקבות הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הם כינו את התקופה "אתחלתא דגאולה" וראו בהקמתה של מדינת ישראל הוכחה לתהליך הגאולה המתממש.
לתפיסתו של הרב מיימון, האמונה באלוהים ותפיסת הגאולה הם מרכיבים מרכזיים בהקמתה של המדינה, ולכן חייבים להופיע במגילת העצמאות. ציזלינג, לעומת זאת, ראה בציונות תנועת-נגד לגאולה ולאלוהים, ולכן התנגד בתוקף להכנסתם לתוכן המגילה.
כי באדם אאמין
נראה שאת המחלוקת על המילה "גואלו" צפה בן־גוריון מראש, ואולי זו הסיבה שהשמיט אותה ובחר בניסוח המרומז "ביטחון בצור ישראל", כפי שהסביר במכתבו לד"ר ביין:
"הסברתי כי הרב מיימון וחבריו יוכלו לפרש [את]המילים 'ביטחון בצור ישראל' פירושו ביטחון באלוהים, והחברים של ציזלינג יוכלו לפרש את המילים 'ביטחון בצור ישראל' בכוח העם העברי. על זה נתקיים ויכוח של קרוב לשתי שעות, ולבסוף שניהם קיבלו את פירושי".
במסורת היהודית, המילים "צור ישראל" הן כינוי לאלוהים, אך בן־גוריון האמין כי גם את המונח הזה אפשר לחלן, ולשמור רק על המשמעות המילונית שלו כ"כוחו של ישראל". באותה תקופה הוצאת המשמעות הדתית ממילים מסורתיות הייתה תופעה שכיחה. המדינה הצעירה נדרשה לקרוא בשם למוסדות ולהמציא מונחים רבים, והמסורת הייתה קרקע פורייה לכך.
בן־גוריון עצמו היה אחראי על חילונה של המילה "מילואים", שהייתה כינוי לתקופת ההכשרה של הכוהנים במשכן, ולהשתמש בה כביטוי לשירות תקופתי של חיילים משוחררים. גם שמה של הכנסת, שנקבע כמה חודשים לאחר הכרזת העצמאות, נלקח מהמוסד הרבני העליון בתקופת בית המקדש "כנסת הגדולה". באופן דומה, קיווה בן־גוריון לשחק גם עם המילים "צור ישראל", באופן שירַצה את כל הגורמים.
אך המילים "צור ישראל" לא נועדו רק לפייס את הדתיים ולהכניס נוכחות מרומזת של אלוהים למגילה, אלא הן גם מביעות ערך ציוני עמוק. במאות ה-19 וה-20, במקביל להולדת התנועה הציונית, התחילו רעיונות ההשכלה והקומוניזם באירופה לטשטש את הזהות היהודית ולגרום ליהודים רבים להיטמע בעמים הסובבים אותם. במרכז התנועה הציונית עמדה הבחירה בזהות יהודית לאומית, אשר אומנם אינה דתית, אך היא מאחדת יהודים מכל העולם ומבדילה אותם מעמים אחרים.
האמונה בעם ישראל ובכוחותיו עומדת במרכז התפיסה הציונית של הוגים כמו אחד העם, פינסקר, לילינבלום וסמולנסקין. בבסיס הבחירה להקים את מדינת היהודים דווקא כאן, בארץ ישראל, עמדו המקורות המסורתיים, ביניהם התנ"ך וסידור התפילה, אשר מביעים קשר עמוק לארץ האבות.
בסופו של דבר, לאחר שעתיים של ויכוחים הסכימו ציזלינג והרב מיימון לקבל את המינוח של בן־גוריון, ולאפשר לכל אחד לפרש את משמעות המילים כראות עיניו, וכך הותירו מקום לכל התפיסות והדעות. למוחרת, בשעה 16:00, התכנסו חברי מועצת העם בבית דיזנגוף בתל־אביב והכריזו בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.