שבועיים לפני השבעה באוקטובר בערה המדינה סביב נושא שכיום נראה בלתי נתפס – תפילה בהפרדה בכיכר ציבורית בתל אביב. כמעט שנה מאוחר יותר, כשישראל עדיין במלחמה רב חזיתית, הנושא השנוי במחלוקת עדיין לא נפתר ואפילו מתחיל לחזור לכותרות.
בתל אביב, הסמל של החילוניות הליברלית, יש מיעוט משמעותי של מסורתיים, דתיים וחרדים. אבל לא פחות מכך, לתל אביב מעמד סמלי בחברה הישראלית, וגם בעולם רואים בה סוג של בירה חילונית חלופית לירושלים. למרות שחריש היא עיר צעירה בהרבה, היא כבר למודת חיכוכים ומחלוקות בין הקהילות המעורבות בעיר.
בכנס הקיץ השנתי של ארגון רבני צהר, “לשם שמיים וארץ”, התכנסו לפאנל בנושא זה חיים גורן, סגן ראש עיריית תל אביב וראש סיעת “מאמינים בתל אביב” במועצת העיר, ושני גרינברג, סגנית ראש עיריית חריש.
בלא סטטוס קוו: המאבקים על אופייה של חריש
את מסעה הפוליטי בחריש התחילה גרינברג בסיעה סקטוריאלית, שנועדה לייצג את הערכים והאינטרסים של החילונים בעיר – “הסיעה הליברלית”. “המאבק הראשון שלנו היה על מבני הציבור בעיר”, היא מספרת. “המבנה הציבורי הראשון שנבנה בחריש היה בית כנסת, מה שעורר חשש בקרב התושבים החילונים לגבי סדרי העדיפויות בעיר. אין לי בעיה, ואני אפילו בעד שיהיו בתי כנסת. אבל מה עם מתנ”ס? או אולם ספורט? באותן שנים היינו נוסעים לאולם ספורט בקיבוץ ליד. זה היה מביך”.
מאבק נוסף שהובילה היה המאבק להשתתפותן של נשים בטקסים ציבוריים. בחריש היה נוהג לא כתוב, שלפיו נשים לא הורשו לשיר בטקסים ממלכתיים כמו טקס יום הזיכרון. גרינברג, שנפגעה אישית מההדרה, הובילה לפשרה שלפיה נערכו שני טקסים — אחד עם שירת נשים ואחד בלעדיה. עם הזמן, רוב הציבור העדיף את הטקס המשולב, והטקס ללא שירת נשים התבטל בשל חוסר עניין.
המאבק המשמעותי ביותר בחריש היה על אופי השבת בעיר. בניגוד לערים ותיקות, שבהן יש סטטוס קוו בנושא, לא היו בחריש חקיקה או מסורת עירונית, והדבר הוביל לחיכוך. באחת השבתות ניסו תושבים לסגור כביש מסוים בשרשרת כדי למנוע תנועת כלי רכב. בשבת אחרת התפתחה מהומה סביב פאב שנפתח בשישי בערב, ואפילו משחקייה הפכה לשדה קרב בעקבות עימותים בין הורים שלקחו לשם את ילדיהם לבין חרדים שהתנגדו לפתיחת העסק בשבתות.
“את כל זה אני מספרת לכם לא סתם כדי להציף את הבעיות, אלא כדי להדגים את העובדה שהשלטון המקומי הוא זה שצריך לנהל באופן נקודתי את המחלוקת שנוצרה. זה לא ברמת המדינה, כי בסוף, בשטח, אנחנו שכנים, כולם חיים יחד”, מסבירה גרינברג.
מלחמה ושלום: האתגר של נציגי הציבור
אבל מסתבר שגם ברמה העירונית הפתרונות לא כל כך מובנים מאליהם. חיים גורן מספר על המתח המובנה בתפקידו של נציג ציבור: המתח בין אידיאליזם לפשרה. “בתור נציגי ציבור, אנחנו קרועים בין שני קצוות. הציבור שלנו מצפה שנייצג אותו וניאבק על הערכים שלו, אבל בעיר משותפת, שבה אי אפשר יהיה להכריח את כולם לפעול באותו אופן, מאבק הוא לא פתרון”.
למרבה הצער, גם בנושא תפילות יום הכיפורים נראה שהציבור רוצה מאבק, ולא מחפש פתרון בהסכמה. גורן מדגים: “אתמול התפרסם מכתב, שאומר שעיריית תל אביב לא מאפשרת תפילה בכיכר דיזנגוף ביום כיפור. כמובן, אם אני הייתי מקבל את ההחלטה הזו לבד, הייתה מתקבלת החלטה אחרת. אבל אני חלק ממערך, ואני מייצג את העירייה, ולכן התראיינתי ופרסמתי ברשתות החברתיות את העמדה של העירייה כולה, ואת מכלול השיקולים שהובילו להחלטה הזו”. על העמדה הממלכתית שבחר להציג ספג גורן תגובות קשות ברשתות החברתיות, ובהן ביקורת משני הצדדים: על העמדה שהוא מייצג, ועל כך שלא נאבק מספיק.
תובנות ופתרונות משותפים
“אני חושבת שאני לא מחדשת שום דבר כשאני אומרת שהפתרון מתחיל בלדבר”, פותחת גרינברג. לפני שנפגשה עם נציגי הדתיים והחרדים, היא מספרת, היו לה סטיגמות וסטריאוטיפים. “כשנכנסתי לקרב על שירת הנשים הנחתי המון הנחות על מי שיושב מולי ועל מה שחשוב לו, וגם על כך שהוא לא יסכים להתפשר על שום דבר”. אבל אחרי שיחה כנה עם הצד השני למחלוקת, ונכונות אמיתית להבין את נקודת המבט שלו, החשדות התחילו להתפוגג, והפתרון נמצא.
למרבה הפלא, גם גורן מספר על מחלוקת דומה שהתקיימה בתל אביב, על שירת נשים באירוע עירוני. גם אז התקבלה פשרה, אך מעט אחרת מזו שנמצאה בחריש. כך מגיעים הדוברים אל הנקודה השנייה – פתרונות מקומיים מותאמים אישית. “זו חוכמה קטנה להיות במקום אחד ולחשוב שאתה יודע איך להתמודד עם אתגרים של מקומות אחרים”, פותח גורן, ומוסיף סיפור משעשע על ביקורת שחטף מתושב של יישוב בשומרון. כל עיר ואוכלוסייה הן ייחודיות, ולכן דורשות גישות ופתרונות מותאמים.
התובנה השלישית שמציגה גרינברג נוגעת לתפקידו של המנהיג המקומי מול הציבור שלו. “הכי קל ללכת אחרי הציבור, ולהילחם – גם אם זו לא מלחמה על משהו משמעותי. הרבה יותר קשה להגיד לציבור – עזבו את מה ש’הם’ מקבלים ותגידו לי מה חסר לכם”, היא משתפת. “אם לא נסתכל על מה שקיבל השני ונתמקד בצרכים הממשיים שלנו, נצליח ליצור מרחב שבו כולם מקבלים את המענים שהם צריכים מהעירייה. רק ככה נצליח לחיות יחד, בעיר של כולם”.
האם הפתרון הארצי טמון בעצם ביחסים העירוניים?
השיח בין חיים גורן לשני גרינברג מציף תובנה חשובה. ייתכן שהפתרון למחלוקות בין דתיים לחילונים בישראל טמון במישור העירוני, ולא כפי שהיה נהוג בעבר, במישור המדינתי הרחב. במקום מאבקים עקרוניים שמתרחשים בזירה הארצית ומנסים לקבוע מדיניות אחידה לכל המדינה, פתרונות מקומיים מאפשרים גישה מעשית, מותאמת אישית, שמתחשבת ברגישויות ובמאפיינים הייחודיים של כל עיר ואוכלוסייתה. המרחב המוניציפלי מאפשר להתמודד עם הסוגיות הללו בקונטקסט ממוקד, שמעניק מרחב תמרון רב יותר לפתרון קונפליקטים. יכול להיות שמעז יֵצא מתוק, ושמתוך מחלוקות עירוניות דווקא יגיעו ההסכמות, שלבסוף ישליכו על הארץ כולה.