מסע פסח בין הדורות: מקורותיו של ליל הסדר

כולנו מכירים את התוכנית האומנותית של החג היהודי הנחגג ביותר בישראל – ליל הסדר בפסח: ערב של קריאה בהגדה, ארבע כוסות יין, מצות, מרור ואוכל מסורתי. אבל ליל הסדר המוכר לנו רחוק מהטקס המתואר בתנ"ך, ולאחר מכן במשנה, שבמרכזו עמד קורבן פסח. לאחר חורבן בית המקדש ישבו ארבעה חכמים בבני ברק ושינו את ליל הפסח לנצח: מערב של אכילת קורבן לערב של לימוד וסיפור יציאת מצרים, אך גם הוא לא לחלוטין דומה לסדר שאנחנו מקיימים היום.

ליל הסדר שאנחנו חוגגים היום עמוס במנהגים ובטקסים נוספים, שלא מוזכרים בתורה ובמשנה, וככל הנראה גם לא נעשו על ידי ארבעת המסובים כל אותו הלילה בבני ברק. אז איך היה נראה פסח לאורך ההיסטוריה? וכיצד זה מתבטא במנהגים שלנו כיום? מהו מקורו של הכרפס? (ומה זה בכלל כרפס?), איך נוצרה קערת הסדר, ומאיפה התגלגלה אליה הביצה? ומדוע גונבים את האפיקומן? – נצא לדרך.

כאילו הוא יצא ממצרים

המסע שלנו מתחיל במצרים בערב מולד הירח של תחילת האביב. אחרי תקופה קשה מאוד של חוסר יציבות ואסונות שונים ומשונים, שבה גם הכביד השלטון המצרי את נטל העבודה עלינו, העבדים העבריים, משה מכנס את כולם ומטיל עלינו משימה חשאית ומורכבת. בעוד עשרה ימים על כל משפחה לקחת הביתה שֹה, אבל לא כדאי לאמץ אותו או לתת לו שם חיבה. על השה יש לשמור ארבעה ימים, ואז, בשעת בין הערביים שלפני הירח המלא, תתכנס כל משפחה לשחוט את השה שלה. בדמו של השה יש לצבוע את משקופי הדלתות ואת בשרו לאכול. משה נתן גם הוראות לאכילה – הבשר צריך להיות צלוי (ולא מבושל), יש לאכול אותו עם תוספות של "מצות ומרורים" ואסור להשאיר שאריות עד הבוקר. כעת אנחנו לבושים ומוכנים למסע, מותנינו חגורים, נעלינו ברגלינו, מקלנו בידנו, אוכלים לפי ההוראות – אבל בחיפזון. כך נראה ליל הסדר הראשון בהיסטוריה. במהלך אותו הלילה פוגעת מכת בכורות מבעיתה במצרים, ואנחנו מוצאים את עצמנו מגורשים ממצרים ומתחילים את המסע לארץ ישראל.

אבל כמו שכבר התרגלנו, היציאה ממצרים לא הייתה בחינם, ובני ישראל – שהפכו מאז לעם ישראל – חויבו במצוות. אחת מהן היא קיומו של חג הפסח בכל שנה בתאריך זה. בכל שנה, בי"ד בניסן בזמן השקיעה, מקריבים את קורבן הפסח. את בשר הקורבן אוכלים לאורך הלילה עם מצות, ממש כמו בסדר הראשון – רק בלי המרור. באותו לילה מקריבים גם קורבן נוסף, לפי המסורת – זהו קורבן הנקרא "חגיגה". לאורך הלילה מספרים את סיפור יציאת מצרים, ומסבירים שלזכר אותו לילה מופלא של ניסים ונפלאות אוכלים את הקורבן.

מה נשתנה? ליל הסדר במשנה

אם אנחנו חיים בתקופת המשנה, כ-1,500 שנה אחרי יציאת מצרים, האירוע כבר נראה מעט שונה. לפרטי ההתנהלות באותו לילה נוספים פרטים רבים שלא מוזכרים בתורה. כל עוד קיים בית המקדש, אנחנו אוכלים קורבן – אבל כבר לא בחיפזון כעבדים בורחים – ומציבים אותו במרכזה של ארוחה מפוארת, כראוי למי שיצאו לחירות.

איך נראית סעודה מפוארת של בני חורין? בימי המשנה, בתקופה היוונית-רומית, מדובר באירוע ארוך, עם מנות ותבשילים והרבה יין, תוך כדי התרווחות – הסבה – על ספות וכריות נוחות, שכולל שיחה ערה, שירים ולפעמים אפילו משחקים ומופעים.

ליל הסדר שלנו מתחיל בקידוש על היין, בהמשך יגיעו כוסות יין נוספות, ואחריו אוכלים כרפס – ירק טבול ברוטב. אחרי הכרפס אוכלים מצה עם חזרת, חרוסת וחתיכה מקורבן פסח. מי שלא נמצא במקדש, ולא הקריב קורבן, אוכל בארוחה שני תבשילים לבחירתו. ממש כמו עשירי העיר.

אחרי הארוחה מוזגים כוס יין שנייה ומתחיל הלימוד: "וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו… מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת…". נשמע לכם מוכר? "מה נשתנה" המוכר מגן הילדים, שמופיע עד היום בכל ההגדות של פסח, כתוב במלואו כבר במשנה: גם ההדרכה לבנים לשאול שאלות סביב שולחן הסדר וגם מנהג ההסבה בנוחות, כמי שזכו זה עתה בחירותם.

איך נראית סעודה מפוארת של בני חורין? בימי המשנה מדובר באירוע ארוך עם הרבה יין והסבה על ספות

המשנה מדגישה כי הטקס כולו חייב להסתיים עד חצות הלילה, ושאחרי קורבן הפסח לא מסיימים באפיקומן. מהו אותו אפיקומן? יש המפרשים את האפיקומן בתור "אפטר-פארטי", וגורסים שהמשנה אוסרת על מעבר בין בתים וחבורות בסוף הארוחה. אבל הפרשנות המקובלת היא שאפיקומן הוא קינוח, ועל כן חייבים לסיים את הלילה עם טעם של קורבן בפה.

המצאת ההגדה הראשונה

אם נתקדם דורות רבים קדימה, ונחזור לליל הסדר שלנו היום, נמצא דמיון רב בינו בין הסדר של תקופת המשנה: גם אנחנו עושים קידוש, אוכלים כרפס, מצה ומרור, וגם השאלות וקטעי הלימוד שהמשנה מציעה נאמרים בפרק "מגיד" של ההגדה עד היום. אבל יש כמה הבדלים. ראשית, כמו שכולנו יודעים, למרבה הצער, בימינו סיפור יציאת מצרים מגיע לפני האוכל. נוסף על כך, ההגדה שאנחנו מכירים היום מכילה קטעים ומנהגים רבים שלא מוזכרים במשנה כלל. ההגדה של היום מבוססת על מקור אחר.

לקראת סוף המאה ה-9 לספירה התחילה להתפתח בספרד קהילה יהודית צעירה, אך לא היה לה מרכז תורני, ולא היה מי שידע את סדר התפילות והחגים, לכן שלחו אנשי הקהילה מכתב לרב עמרם גאון, ראש ישיבת סורא בבבל, וביקשו שישלח להם "סידור" ובו כל התפילות והטקסים היהודיים שנערכים לאורך השנה. הסידור שכתב הופץ לכל הקהילות היהודיות באירופה, בישראל ובמצרים, ובתוכו מופיעה גם ההגדה הראשונה לפסח, שעליה מבוסס ליל הסדר כמעט בכל עדות ישראל עד היום.

ההבדל המרכזי בין הסדר של רב עמרם גאון לבין הסדר במשנה הוא ההיפוך בין זמן האכילה לזמן הלימוד, אשר מבוסס על מנהג שמופיע בגמרא. כדי לגרום לילדים לשאול שאלות ולהפוך את הלימוד לחווייתי יותר עבורם ממליצה הגמרא לעשות מעשה משונה למדי – אחרי הקידוש ואכילת המנה הראשונה, עורך הסדר בוצע מהמצה כדי להתחיל לאכול. אבל אז – רגע לפני שהוא מכניס את המצה לפה והארוחה באמת מתחילה – מפנים את השולחן ונראה שהערב עומד להתקפל. בהחלט מעורר שאלות, לא? בגמרא, המעשה מתואר במילים "עוקרים את השולחן", אולי מפני שהשולחנות אז היו מורכבים ממגש גדול, שאותו היו פשוט מרימים עם כל האוכל שעליו.

כדי לגרום לילדים לשאול שאלות ממליצה הגמרא לעשות מעשה משונה: רגע לפני שהארוחה מתחילה – מפנים את השולחן

אותו רב עמרם גאון הוסיף מנהג חשוב מאוד. בעקבות האיסור "להפטיר אפיקומן" אחר הפסח, ומתוך קבלת הפרשנות של הגמרא כי מדובר בקינוח, פוסק רב עמרם גאון כי בסוף הארוחה יש לאכול מנה נוספת של מצה, במקום הקורבן. לפי המסורת, מקובל שאותה מנת מצה אחרונה תהיה בדיוק אותה חתיכה שאותה בצע עורך הסדר קודם, בתחילת הארוחה, לפני ארבע הקושיות. המצה שנעלמת בתחילת הארוחה וחוזרת כקינוח היא פתח מתבקש למנהגים שונים ומעניינים.

למה גונבים את האפיקומן?

ממש כמו הרעיון המוזר לפנות את השולחן לפני האוכל, בגמרא מציעים רעיונות נוספים שנועדו לעורר עניין בקרב הילדים. אחד מהם מופיע בשמו של רבי אליעזר, והוא כנראה המקור לגניבת האפיקומן: "רבי אליעזר אומר חוטפין מצות בלילי פסחים, בשביל תינוקות שלא ישנו". כמעט כל מי שאימץ את הרעיון הזה בחר לחטוף דווקא את המצה של האפיקומן, מסיבות ברורות. אבל המשמעות של חטיפת המצות משתנה מעדה לעדה. הגרסה הנפוצה ביותר היא ככל הנראה המנהג האשכנזי להחביא את האפיקומן ולהשתמש בו לצורך משא ומתן על מתנות.

יהודי סוריה נהגו לעטוף את האפיקומן במפית ולצאת איתו מהבית, כמו שבני ישראל יצאו מביתם בליל הסדר הראשון, כאשר המצות שלהם עטופות על כתפיהם. בעיראק היו קושרים את האפיקומן לגבו של הילד הקטן ומטילים עליו את המשימה החשובה – לשמור עליו, בעוד יתר בני המשפחה מנסים לחטוף אותו. בג'רבה התייחסו גם לפרשנות השנייה של המילה "אפיקומן", ונהגו שאחד הסועדים היה עובר עם האפיקומן בין בתי השכנים ומכריז שהוא בא מארץ ישראל ושהמשיח בדרך.

רבי אליעזר מספר ש"חוטפין מצות בלילי פסחים, בשביל תינוקות שלא ישנו". אולי כאן נולד מנהג גניבת האפיקומן

מי סידר כך את קערת ליל הסדר?

קערת ליל הסדר, כמו זו המוכרת לנו היום מופיעה לראשונה רק בקרב חכמי ימי הביניים המאוחרים, אך כנראה מבוססת על הארוחה המתוארת במשנה: כרפס, מצה, חזרת ומרור, חרוסת, שני תבשילים והקורבן. אותו שולחן, הצלחת שהיו "עוקרים" בגמרא, כנראה הייתה די דומה לקערת הסדר שלנו היום.

הגמרא מפרטת אילו תבשילים מומלצים להגשה. רב הונא, למשל, מציע אורז ותבשיל של סלק (ככל הנראה מנגולד – עלי סלק). המינימום ההלכתי לשני תבשילים, שנקבע כבר בסוגיה אחרת, הוא דג ורוטב ביצים מעליו, ומוזכר גם כאן.

ומאיפה התגלגלה אלינו הביצה, שעוד מעט תוטבל במי מלח, וכנראה לא מביצת הפסחא המצוירת שהפכה לביצת שוקולד? הביצה, מאכל זול יחסית, שאפשר לאכול מבושל במים בלי מאמצים מיוחדים, היא גם מאכל של אבלות, וגם מסמלת תבשיל מינימלי. בגמרא נטען כי שני התבשילים בארוחת הסדר הם זכר לשני הקורבנות שהיו מקריבים בחג – קורבן הפסח וקורבן חגיגה. מכאן כנראה המסורת להניח בקערת הסדר ביצה קשה, ובחלק מהעדות לאכול אותה – זכר לקורבן חגיגה.

כאשר עוברים את מסע הדורות ובוחנים את מקורות ליל הסדר – מהתיאור המקראי, דרך עיצובו מחדש במשנה וגיבושו בהגדה של רב עמרם גאון, ועד למנהגים המאפיינים אותו היום – נחשפת בפנינו הדינמיות של המסורת היהודית. מנהגים כמו קערת הסדר, על סמליה העשירים, וגניבת האפיקומן – שהפכה לחלק בלתי נפרד מחוויית הילדות היהודית, מדגימים כיצד התפתח הטקס והפך מטקס הקרבת קורבן לחוויה חינוכית-משפחתית מרובת שכבות.

השינוי של ליל הסדר משקף את יכולתה של היהדות להתחדש בכל דור ודור, תוך שמירה על הגרעין המהותי של זיכרון יציאת מצרים והעברתו לדורות הבאים. כך, בכל שנה, כאשר משפחות מתכנסות סביב שולחן הסדר, הן אינן רק מספרות את סיפור יציאת מצרים, אלא גם ממשיכות את שרשרת המסורת המתחדשת, המחברת בין העבר, ההווה והעתיד של העם היהודי. המצה תזכיר לנו את החיפזון מהיציאה הבהולה ממצרים, האפיקומן את הניסיונות לעורר את סקרנות הקטנים, והביצה את האפשרות לחגוג וליהנות מחירותנו בארוחה נינוחה של שיחה ושמחה, גם אם היא מורכבת מתבשיל פשוט שמצוי בכל בית.