קערת ליל הסדר, המכונה בפשטות גם “צלחת פסח”, היא המוקד של שולחן ליל הסדר. בצלחת זו מונחים מאכלים בעלי משמעות שחלקם נאכלים בזמן הסדר, וחלקם משמשים סמל בלבד. למאכלים אלה נהוג לקרוא “סימני הפסח”. לרוב, קערת ליל הסדר מעוטרת בדוגמאות שונות, ומונחת במרכז השולחן כדי שכל המשתתפים יראו אותה היטב. במהלך הסדר, עורך הסדר אף עושה בה שימוש מעת לעת, כמו להגביה אותה לעיני המסובים.
כיום הקערה היא פריט חובה בכל שולחן סדר, אך המקור שלה חדש יחסית. סימני הפסח מופיעים כבר במשנה ובתלמוד, אולם השימוש בקערה כחפץ שבו מונחים המאכלים מוזכר רק בדברי הראשונים ובשולחן ערוך.
כפי שקורה עם כל מנהג יהודי, לכל עדה יש מסורת משלה. גם במקרה של קערת ליל הסדר אפשר למצוא גרסאות שונות למאכלים המונחים בקערה, לאופן הכנתם ולפירוש של משמעותם הסמלית, אך הרעיון העומד מאחורי כל המסורות זהה בעיקרו.
לא על הזרוע לבדה: המאכלים שמונחים על קערת ליל הסדר
סוג המאכלים ואופן הכנתם משתנים מעדה לעדה, אבל יש כמה משתתפים קבועים שמופיעים בכל צלחת פסח. מלבד המאכלים, נהוג להניח לצד הצלחת או בתוכה קערה עם מי מלח או חומץ.
אלו הם סימני הפסח:
שלוש מצות
במרכז הקערה, לצידה או תחתיה, מונחות שלוש מצות, והמנהג הוא להדר ולהשתמש במצות “שמורות”, כלומר מצות שבמהלך הכנתן היה פיקוח מיוחד על אי מגע בנוזלים בשלבים שונים. יש הנוהגים לחצוץ בין המצות עצמן באמצעות מפית בד או נייר, וחלק אף משתמשים בצלחת מדורגת ומניחים כל מצה בקומה משלה. שתיים מהמצות משמשות לברכת “המוציא”, והשלישית משמשת אפיקומן. יש המוסיפים משמעויות סמליות לבחירה בשלוש מצות. פרשנות אחת היא שהמצות מייצגות את שלושת האבות; פרשנות אחרת היא שהיהודים במצרים נאלצו לאכול מצות משלוש סיבות שונות; ויש הקושרים את המספר שלוש בכך שאברהם ציווה על שרה לאפות למלאכים עוגות משלוש סאים קמח, ועל פי המסורת הדבר התרחש בחג הפסח.
זרוע
הזרוע היא זכר לקורבן הפסח שהיו מקריבים בבית המקדש, והיא גם מייצגת את הביטוי “ביד חזקה ובזרוע נטויה”. אצל הספרדים הזרוע מיוצגת באמצעות רגל קדמית של בהמה, אצל האשכנזים היא כנף עוף, ולפי מנהג חב”ד יש להשתמש בגרון עוף. את הזרוע יש לצלות באש, ויש שנוהגים לבשל אותה לפני הצלייה. ברוב העדות הזרוע משמשת סמל בלבד, אך חלק מהספרדים נוהגים גם לאכול אותה.
ביצה
הביצה הקשה מסמלת את קורבן החגיגה שהיו מקריבים בשלושת הרגלים בבית המקדש. נוסף על כך, הביצה ממחישה את הביטוי “גלגל חוזר בעולם”, ומקובל להגישה לאבלים כדי להזכיר להם את מחזוריות החיים. אם כך, תפקידה בליל הסדר הוא לנחם את הסועדים על חורבן בית המקדש, ולהפיח בהם תקווה שהוא ייבנה מחדש. עוד פרשנות היא שהביצה מייצגת את עם ישראל: כפי שהביצה מתקשה ככל שמרתיחים אותה, כך עם ישראל מתחזק ככל שרודפים אותו.
יש להבחין בין הביצה שמונחת על צלחת הפסח לבין הביצים שמוגשות בתחילת הארוחה. את הביצים המוגשות נהוג לטבול במי מלח ולאכול, אך את הביצה שנמצאת על הצלחת לרוב לא אוכלים.
מרור
המרור נועד להזכיר לנו את הקושי והמרורים שחוו אבותינו במצרים. את המרור מכינים מעלים מרים. חז”ל קבעו שהמרור צריך להיות צמח שתחילתו מתוק וסופו מר, כיוון בהתחלה היהודים שגשגו במצרים ולבסוף נעשו לעבדים. במקורות חז”ל מוזכרים ארבעה צמחים שיכולים לשמש מרור: חסת המצפן, עולש, חרחבינה מכחילה ומרור הגינות. במרוצת השנים החלו עדות אשכנז לעשות שימוש בשורש חזרת, כנראה משום שהתקשו להשיג עלים אחרים. כיום המרור מיוצג על פי רוב באמצעות עלי חסה או חזרת, ויש המניחים את שתי האפשרויות על צלחת הפסח.
את המרור יש לאכול במהלך הסדר. מי שבוחר בעלי חסה לרוב טובל אותם במי מלח או בחומץ, ומי שבוחר בחזרת מניח אותה על גבי מצה. אם יש על צלחת הפסח גם עלי חסה וגם חזרת, יש לאכול את החסה לאחר קריאת “מרור” ואת החזרת לאחר קריאת “כורך”.
חרוסת
החרוסת היא מאכל מיוחד שאופייני רק לימי הפסח. מפתיע לגלות שתפקידה של החרוסת המתוקה הוא לסמל את הטיט שבו השתמשו העבדים במצרים כאשר הוטלה עליהם עבודת פרך בבניית פיתום ורעמסס, וכך להזכיר לנו את עבודת הפרך. החרוסת עשויה לרוב מתמרים או מסילאן, בתוספת פירות, אגוזים ותבלינים. יש המוסיפים לה יין אדום שמעשיר את טעמה, וגם מסמל את הדם שמרחו היהודים על משקופי הבתים. מרכיבי החרוסת משתנים מעדה לעדה. האשכנזים נוהגים להוסיף לחרוסת תפוחי עץ, אגוזים, קינמון, יין ודבש. חלק מהספרדים משלבים אגסים, תאנים ומיץ תפוזים. אצל התימנים מקובל להוסיף שומשום, הל וג’ינג’ר, ובחרוסת של המרוקאים אפשר למצוא ציפורן ועלי ורדים יבשים.
כרפס
הכרפס הוא כל ירק, מבושל או טרי, שאפשר לברך עליו את ברכת “בורא פרי האדמה”. לרוב משתמשים בסלרי, אבל אפשרלהשתמש גם בירקות אחרים כמו תפוח אדמה וגזר. לכרפס יש תפקיד מיוחד. ביהדות נהוג לאכול לחם בתחילת הארוחה ואילו את סעודת ליל הסדר פותחים עם ירק, ומכאן שהכרפס מהווה הכנה לשאלת “מה נשתנה”, ולאחר מכן לסיפור יציאת מצרים.
מעבר לכך, לכרפס גם יש משמעויות סמליות שונות. לפי פרשנות אחת, הכרפס מורכב מהאותיות ס’ ו-פרך. הערך המספרי של האות ס’ הוא שישים, ולכן המילה מרמזת על שישים ריבוא בני ישראל שהיו שבויים במצרים ועבדו עבודת פרך.
לפי פרשנות אחרת, המילה כר-פס רומזת דווקא על כותנת הפסים של יוסף. קיימת גם גרסה שלפיה הכרפס הוא צמח שעיטר את ראשי המנצחים, ותפקידו לסמל את ניצחון בני ישראל. יש גם מי שמשתמשים בפטרוזיליה בתור כרפס כיוון שהיא מזכירה בצורתה מברשת, ומסמלת את המברשת שאיתה סימנו בני ישראל את משקופי הבתים לפני מכת בכורות.
את הכרפס נהוג לטבול במי מלח או בחומץ, כזכר לדמעות שהיו זולגות מעיניהם של בני ישראל.
האר”י הקדוש מול הגאון מווילנה: איך מסדרים את צלחת הפסח?
סוגי המאכלים המונחים בצלחת הפסח מוסכמים יחסית, אבל אופן סידור הצלחת כבר משתנה משמעותית מעדה לעדה.
מרבית בני עדות המזרח וחלק מהאשכנזים נוהגים לסדר את הצלחת בשיטת האר”י הקדוש. בהתאם לשיטה זו, יש למקם בצד ימין את הזרוע ותחתיה את החרוסת, בצד שמאל את הביצה ותחתיה את הכרפס, ובמרכז את המצות ותחתיהן את המרור והחזרת. בצד הצלחת יש להניח קערה עם מי מלח. לפי האר”י הקדוש, לסדר זה יש משמעות קבלית חשובה. הקערה, לשיטתו, עומדת כנגד ספירת מלכות, והסימנים מייצגים את יסודות גוף האדם.
בחלק מעדות אשכנז נוהגים לסדר את צלחת הפסח לפי שיטתו של הגאון מווילנה. בשיטה זו המצות לא נמצאות בתוך הקערה אלא תחתיה. שיטה מקובלת נוספת היא זו שהנהיג הרמ”א. לפי שיטה זו, יש להניח את הסימנים בקרבת עורך הסדר לפי סדר הופעתם בהגדה. בשיטה זו יש למקם תחילה את הכרפס ומי המלח, אחריהם את המצות, המרור והחרוסת, ולבסוף את הזרוע והביצה.
יש גם עדות שסיגלו לעצמן צורות סידור אחרות. כך, למשל, התימנים לא משתמשים בקערת סדר אחת, אלא מפזרים מספר קערות לכל אורך השולחן.
עושים סדר
יש הרבה דרכים לסדר את צלחת הפסח ולערוך את הסדר, אך למרות השוני בין המסורות כולן מובילות בסופו של דבר לאותה מטרה: סיפור יציאת מצרים.
לכל מסורת יש תפקיד חשוב בהנחלת האירוע המכונן של העם היהודי לנו ולדורות הבאים. אז בין אם אתם בוחרים בחסה ובין אם בחזרת, בין אם הכרפס שלכם הוא תפוח אדמה או ירק אחר – אנחנו מאחלים לכם ולבני ביתכם חג פסח שמח, יחד עם כל עם ישראל.