ט”ו בשבט: בואו נעשה סדר

אחד הטקסים הכי ישראליים שיש הוא ליל הסדר בפסח. נכון, בכל משפחה הוא קצת אחר, אבל בגדול המשפחה המורחבת יושבת סביב שולחן חג, יש קטעים שמקריאים מההגדה של פסח, שואלים “מה נשתנה”, שרים שירים, וכמובן – אוכלים. ט”ו בשבט, לעומת זאת, הוא לא אירוע שכולם חוגגים, ואלה שחוגגים עושים זאת בדרך כלל פרי סטייל (שמתם לה מה עשינו פה?). אבל, גם לט”ו בשבט יש סדר ויש הגדה, אלא שאין הגדה אחת מסודרת, אלא עשרות הגדות ט”ו בשבט שונות, שכל אחת מהן שונה מחברתה.

סדר ט”ו בשבט: להתחבר לטבע

סדר ט”ו בשבט התפתח מתיקון, כלומר פעולה שמתקנת פגמים בעשיית האדם, שערך האר”י הקדוש בצפת, ונפוץ ברבות מקהילות ישראל.

בקווים כלליים אפשר לומר שבסדר ט”ו בשבט תמיד יופיעו שלושה אלמנטים: טקסטים, פירות ויין. אך יש מסורות שונות לגבי סדר אכילת הפירות, המשמעות הניתנת לכוסות היין, וכמובן – בנוגע לטקסטים ולשירים שנכללים בטקס.

אז איך באמת מקיימים סדר ט”ו בשבט? יצאנו לבדוק.

מה שותים

איך מתחילים את הסדר? כבר כאן יש מחלוקת – האם מתחילים בשתיית יין או באכילת לחם? בדרך כלל, קובעת ההלכה, מתחילים את הארוחה בברכה על לחם, ואת היין שותים רק לאחר מכן. עם זאת, בטקסים חגיגיים, כמו הקידוש של שבת למשל, יש ליין קדימות מסוימת. לכן, בחלק מהמסורות, גם את סדר ט”ו בשבט מתחילים מהיין.

אחד הדברים המשותפים לכל המסורות הוא המנהג לשתות ארבע כוסות יין, שמורכבות מערבוב של יינות לבנים ואדומים. יש הנוהגים לקשר כל כוס לעונה בשנה – מתחילים מהסתיו, וממשיכים אל החורף וכן הלאה. סדר ט”ו בשבט המקורי, המבוסס על תיקון, בנוי לפי ארבעה עולמות התיקון, כלומר ארבע רמות של פעולה אנושית ואלוהית בעולם, וכל כוס מייצגת אחד מאותם עולמות. זה טיפה מסובך – אז קחו נשימה:

• הכוס הלבנה מייצגת את העולם הרחוק ביותר מהאל, הנקרא עולם העשייה.
• בכוס נוספת, אשר רובה לבנה ומעורבב אליה מעט יין אדום, אנו מייצגים את עולם היצירה, המזוהה בין היתר עם כוח הדיבור.
• הכוס השלישית מייצגת את עולם הבריאה, המזוהה עם יכולת החשיבה. כוס זו מחולקת לפי חלק מהדעות לחצי אדום וחצי לבן, ולפי אחרים רובה אדום.
• הכוס הרביעית מסמלת את עולם האצילות – עולם אלוהי לגמרי, שלא נוגע במציאות שלנו. גם על הרכבה של הכוס הזו יש מחלוקת. חלק מאמינים כי היא אדומה כולה, וחלק מוסיפים לתוך היין האדום מעט יין לבן.

לפי המסורת הקבלית, מתחילים בכוס הלבנה, ולאט לאט הולכים ועולים בעולמות התיקון – ומוסיפים יותר ויותר יין אדום על חשבון הלבן.

עם זאת, יש שתי מסורות שונות לגבי סדר השתייה של הכוסות. הסיבה: סדר שתיית היין קשור לסדר אכילת הפירות, וסדר אכילת הפירות ההלכתי הקלאסי לא תואם את הסדר הקבלי, ומכאן שבהגדות התואמות את ההלכה הקלאסית ובהגדות שהולכות אחר הסדר הקבלי יהיה סדר קצת שונה של אכילה ושתייה. מבולבלים? גם אנחנו.

מלבד החיטה והשעורה, שאינם פירות אלא דגנים, והגפן, שהיא היין המכובד שמקבל זכות ראשונים, את הפירות נאכל כך: הזיתים ראשונים, אחריהם התמרים, ואז התאנים והרימונים, ורק אז – תפוחים, תפוזים, וכל השאר.

מה אוכלים

ההלכה קובעת את הסדר הנכון לאכילת פירות. אנחנו מתחילים משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל: חיטה, שעורה, ענבים, תאנים, רימונים, זיתים ותמרים, ורק אחריהם אוכלים את יתר הפירות. גם בין שבעת המינים יש סדר פנימי – ככל ששם הפרי קרוב יותר למילה “ארץ” בפסוק המקראי, הוא נאכל קודם. המילה ארץ מוזכרת בפסוק פעמיים, בתחילתו, ובשנית לפני התמר.

אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ־זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ

כלומר, מלבד החיטה והשעורה, שאינם פירות אלא דגנים, והגפן, שהיא היין המכובד שמקבל זכות ראשונים, את הפירות נאכל כך: הזיתים ראשונים, אחריהם התמרים, ואז התאנים והרימונים, ורק אז – תפוחים, תפוזים, וכל השאר.

וכאן, שוב נכנס לתמונה העניין הקבלי. לכל אחד מעולמות התיקון יש פירות שמסמלים אותו, והסדר של התיקון שונה מסדר אכילת הפירות.

זוכרים את עולם העשייה? את העולם הזה מייצגים הפירות שאנו לא אוכלים את קליפתם, כמו תפוז ורימון. בקבלה, הקליפה מסמלת את מה שמפריד אותנו מהמשמעות, וזריקת הקליפות היא המשימה של עולם העשייה.

עולם היצירה מזוהה עם פירות שלא אוכלים את גרעינם, כמו תפוח, זית ותמר. הגרעין, כמו הקליפה, הוא לא חלק מהטוב של הפרי. עם זאת, יש בו פוטנציאל לפרי חדש. בעולם היצירה, ננסה להפיק את הטוב מן הרע.

אחרי הכוס של עולם הבריאה נאכל פירות שנאכלים שלמים, בלי לקלף ובלי לזרוק את הגרעין, כמו תותים ותאנים. זו ההזדמנות לחשוב על הגרסה הטובה ביותר של עצמנו, ולנסות לממש אותה.

לבסוף, עולם האצילות הוא עולם אלוהי לגמרי, שלא נוגע במציאות שלנו. לכן, אין בו פירות. איתו מסיימים את הסדר.

כל השירים הללו שולבו בהגדה רק בדור האחרון, אין מסורת באשר למיקומם בהגדה, ואפשר לשלב אותם איך ומתי שרוצים, למשל, כשמרגישים שהילדים קצת מאבדים את הקשב, ורוצים לגוון עם שירה.

מה אומרים

הגדות רבות מצטטות את אחד הספרים המכוננים של סדר ט”ו בשבט, שנקרא “פרי עץ הדר”, ונכתב בצפת במאה ה-17 על ידי כותב אלמוני. בפתיח של הספר אפשר למצוא המלצה לסדר ט”ו בשבט: “ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהן”. כלומר, לפי המלצה זו, לסדר ט”ו בשבט נבחר טקסטים שעוסקים בעצים או בפירות ומשבחים אותם. תחת הקטגוריה הזו אפשר למצוא טקסטים מכל הסוגים: טקסטים מסורתיים מוכרים, טקסטים שבאים מעולם הקבלה, ולבסוף – טקסטים ישראליים.

הטקסטים הישראליים מבוססים בעיקר על שירים שעוסקים בטבע, ואם אפשר – בעצים ממש. בין היתר, מקובל לשיר את “שירת העשבים” ואת “פירות חמישה-עשר” של נעמי שמר, את “ארץ אהבתי” של לאה גולדברג, ואת “עץ הרימון” של יעקב אורלנד.

כיוון שכל השירים הללו שולבו בהגדה רק בדור האחרון, אין מסורת באשר למיקומם בהגדה, ואפשר לשלב אותם איך ומתי שרוצים, למשל, כשמרגישים שהילדים קצת מאבדים את הקשב, ורוצים לגוון עם שירה.

עם זאת, כן מקובל לנסות לקשר את השירים לפירות שאוכלים באותו שלב של הארוחה, או לעונה המשויכת לאותה כוס.

מגוון האפשרויות של הסדר, גם מבחינת האכילה והשתייה, אבל בעיקר מבחינת הטקסטים והשירים שאפשר להכניס ככל שנרצה, הופך את סדר ט”ו בשבט לחוויה מעניינת במיוחד, ומאפשר לנו להתאים את הטקס אלינו בכל שנה מחדש.

אם אתם אנשים של טבע ושירי ארץ ישראל, אתם יכולים לשלב הרבה שירה עברית. אם אתם אנשים של הלכה וסדר, אתם מוזמנים לאכול את הפירות לפי סדר הברכות הרגיל, ואם אתם בקטע רוחני, אתם מוזמנים להתעמק בטקסטים המתאימים.

סדר ט”ו בשבט מתאים את עצמו לכל אחד מאיתנו, ולנו נשאר רק לאכול עוגיות ופירות, לשתות יין ישראלי טוב, וליהנות מהחיבור לטבע ולמשפחה – כל אחד בדרך שלו.

מחפשים הגדה שתוביל אתכם שלב שלב לאורך הסדר? אתם מוזמנים להוריד את ההגדה שלנו, שמשלבת שירי ארץ ישראל, קטעי מדרש והרבה יין ופירות >