הסופר היידי שלום עליכם, הלוא הוא שלום בן מנחם נחום רבינוביץ’, כתב לא מעט בסיפוריו על חג החנוכה, אבל אם אתם חושבים שהסיפורים האלה מלאים בסצנות חמימות של הדלקת נרות ואכילת סופגניות – מחכה לכם הפתעה. אצל שלום עליכם, חג החנוכה הוא עוד הזדמנות לסאטירה, שבה הוא יכול לחשוף טפח מחייהם המצחיקים והאומללים של גיבוריו, יהודי העיירות הקטנות במזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
בסיפורי חנוכה שלו מופיעות אומנם מדי פעם לביבות (לאטקעס) חמימות או דמי חנוכה, אבל המוקד הוא לא בהם, אלא ביהודים שמאחוריהם. חמשת הסיפורים האלה – “טלפים”, “מהי חנוכה?”, “לאטקעס של חנוכה”, סיפור הילדים “דמי חנוכה” והמחזה הקצר “הגלגל חוזר אחורנית” – מציירים את יהודי העיירות הקטנות כחמדנים, תחמנים ובורים שלא באמת מתעניינים במצוות החג כמו שהם מחפשים דרכים כשרות ופחות כשרות להשיג כסף. אבל המבט של שלום עליכם לא שופט אותם, אלא צוחק יחד איתם.
“טלפים”: על כופרים וטריפות בחג
מה עושים יהודים בחנוכה? משחקים בקלפים! כמובן.
שלום עליכם מספר על מנהגי החג בעיירה: “לפנים… שיחקו אצלינו קלפים רק פעם אחת בשנה – בחנוכה”. זאת אומרת, הוא מתקן, היו משחקים קלפים גם בימים אחרים לאורך השנה, אבל בסתר. לעומת זאת, בחנוכה היתה חבורה של צעירים מתאספת לרגל ה”מנהג”, בביתו של אחד מהם, שכבר היה מעשן בשבת ואוכל “נקניק של גויים”. ביתו היה גן עדן של חטאים: אפשר היה לקרוא שם עיתון או “ספר פסול” (לא ספר קודש), “לעשן סיגריה בשבת, לאכול נקניק של טרפה ביום צום – ובייחוד לשחק קלפים”, או, כמו שהם קראו להם, “טלפים” (על משקל טרפה).
החבורה ישבה בבית ושיחקה במשחק ששמו “אוקה”, עד שהגיעו למקום שניים בלבוש שאין לטעות בו – בגדי משי, זקנים, פאות ארוכות – וטענו כי הם נכדו של הבעל שם טוב והגבאי שלו. הם באו לבקש תרומה, אבל כשהם רואים את המתרחש בחדר הם מבקשים להישאר קצת ולהתבונן במשחק. הם לא ראו קלפים מעודם, לדבריהם. ובזמן שהם מהופנטים מהמשחק, הם קוראים: “תפסנו את הרעיון! זהו יצר הרע!… עשו עמנו חסד, תנו גם לנו!… גם אנחנו רוצים לטעום את הטעם של טלפים!”.
שני האדוקים מצטרפים למשחק, וכמעט מפסידים את כל כספם. אבל המשחק מתארך, ולקראת הבוקר מזלם משתנה, והם מרוששים את כל שאר המשתתפים. האם נס משמיים אירע להם? תכף מגיע זמן שחרית, אבל בני החבורה לוחצים על שני בעלי הזקנים להישאר ולשחק עוד קצת, אולי ישובו ויפסידו את מה שהרוויחו, ומפצירים מהם לטעום קצת אוכל – אבל ברגע שנודע לשני האדוקים מהו טיבו של הנקניק היבש שמוגש להם הם נמלטים על נפשם. בני החבורה נהנים מאוד מה”תרגיל” שעשו לשני האדוקים, אבל מהר מאוד מתברר שגם שני האדוקים לא טמנו ידם בצלחת: חג החנוכה הופך בסיפור הזה קרוב יותר למשחקי התחפושות של פורים.
חברו של שלום עליכם מתערב איתו שלא יימצא במקום אפילו יהודי אחד שיידע לומר בכמה מילים מה חוגגים בחנוכה, והשניים עוברים שולחן-שולחן ושואלים את המשתתפים.
“מהי חנוכה?”: אף אחד בעיירה לא מכיר את החג
בפתח הסיפור שלום עליכם מוצא על שולחנו הזמנה: “לרגל חנוכה יש לנו הכבוד להזמינכם בהכנעה לכוס ציבים” (ציבים – תה). המספר מבין היטב מה משמעות “כוס הציבים” הזאת – משחק קלפים כמובן. המזמין הוא גביר עשיר, יהודי מתבולל, ובביתו יש אולם גדול בו יושבים כ-50 גברים ונשים יהודים סביב שולחנות ומשחקים קלפים. חברו של שלום עליכם מתערב איתו שלא יימצא במקום אפילו יהודי אחד שיידע לומר בכמה מילים מה חוגגים בחנוכה, והשניים עוברים שולחן-שולחן ושואלים את המשתתפים.
הסיפור הוא בעצם תמונת מצב של היהדות הבורגנית המתבוללת בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. שלום עליכם מתאר את הדמויות הצבעוניות שהוא פוגש: צעירים מחוטטים, בעלי קרחות נוצצות או כרסות מפוארות, צהבהבי שיער או בעלי שיבה, שרודפים אחרי משחקים הרבה יותר מאשר הם מתעניינים ביהדות.
המארחת עונה להם: “חנוכה הוא יום טוב כזה, ש… שקוראים לו חנוכה…”. אחד המשחקים מסביר: “חנוכה הוא יום טוב כזה שבו אפשר לשחק בפרפראנס” (משחק קלפים), ואחד אחר מוסיף: “ולאכול לביבות בשומן”. אחר עונה: “חנוכה? אין אנחנו ציונים”. ואחר מסביר: “בחנוכה, עליכם לדעת, מצווה לשחק בקלפים”. כשהם מגיעים אל שולחנות הגבירות, אחת מהן שואלת את האורח, “מפני מה אתה הולך בטל! מפני מה אינך משחק?”
אחרי שהם עוברים בין כל השולחנות הם מוצאים לבסוף ילד בן תשע או עשר, שלומד עברית, והוא מסכים לענות להם. “חנוכה? חנוכה? מיד!… אבי… אמי… אבי אוכל… מה קוראים לזה?… מצה עם משלוח מנות… ואמי מסובבת תרנגולת לבנה כך… ואוכלים כיסנים יהודיים.” שלום עליכם כמובן מפסיד בהתערבות שלו, ונאלץ לשלם לחברו 25 רובלים.
גם בחברה הישראלית של היום לא כל היהודים בקיאים בחגי ישראל, אבל אם שלום עליכם היה מתערב את אותה התערבות היום, הוא לא היה מפסיד. את חג החנוכה וסיפורו רוב היהודים בישראל מכירים היטב. טוב, יש לנו תירוץ: אנחנו ציונים.
“לאטקעס של חנוכה” (1903)
גם בסיפור הקצר הזה, שנסב סביב לביבות (לאטקעס) חנוכה, המוקד הוא לא במנהגי החג אלא ביהודים הציוריים של העיירה – וכאן שלום עליכם מתמקד במיוחד בחוסר השוויון הזועק לשמיים בין עניים ועשירים. גבירי העיירה מזמינים את כל אנשי העיר לחצרם הגדולה, לטעום “לאטקעס” בערב יום ראשון של חנוכה. האירוע מבליט את ההבדלים הזועקים לשמיים בין המעמדות: מצד אחד העשירים, היושבים אל השולחן בחצר במיטב בגדיהם ותכשיטיהם, ומולם המון של קבצנים שנאלצים לשיר ולרקוד לכבוד החג כתנאי למלא את בטנם בלביבות העסיסיות.
שלום עליכם מתאר את “המון הקבצנים” שמתכנס בחצר ונושא עיניו ללביבות – עיסה של שומן אווז (“שמאלץ”), קמח ושמרים המתוארת כאן כמאכל תאווה: “בעיקרם עניים מרודים, קבצנים, דלפונים, אביונים… מתנפלים בלהיטות על הלאטקעס של חנוכה, אוכלים בשקיקה, טובלים את הלאטקעס החמים, משיבי הנפש, בשמאלץ הריחני הטרי, והריח נמס בכל האיברים, והטעם – טעם גן עדן”.
מתברר שפערי מעמדות תמיד היו לנו, אבל אם שלום עליכם היה כותב את הסיפור הזה היום, הוא כנראה היה משווה בין סופגניות מהסופר לבין סופגניות צ’ייסר עם קרם פטיסייר ונגיעות ריקוטה.
“דמי חנוכה”
זהו סיפור ילדים על שני אחים העוברים בין בתיהם של קרובי משפחתם לקושש להם דמי חנוכה. אבל כרגיל אצל שלום עליכם, העיקר אינו במנהגי החג אלא בדמויות העלובות, המצחיקות והצבעוניות של קרובי הילדים, המנסים לחמוק בכל דרך ובשלל תירוצים ממתן דמי חנוכה לילדים. “איזו הצטרכות של מעות יש לילדים כמותכם?” שואל אותם אחד הדודים, “וכמה נותן לכם אביכם?”. גם אחרי שהוא שם בידם כמה מטבעות ישנים – וכנראה חסרי ערך – הוא עוד מקטר בינו לבין עצמו על ההורים המשחיתים את ילדיהם כשהם מרשים להם לבקש דמי חנוכה.
אבל לצד הביקורת המושחזת על יהודי העיירה מתוארים כאן גם כמה ממנהגי החג: הילדים משחקים בסביבון וב”עצמות” (כנראה סוג של דמקה) עם גריסים שחורים ולבנים, ואוכלים “רקיקין” חמים (לאַטקֱס), ששלום עליכם מתאר כ”חמים ומשוחים בשומן, וקיטור מיתמר ועולה למעלה”. אלא שגם כאן הוא לא מוותר על ההומור, ולצד תיאורים מעוררי תיאבון של הלביבות הוא מתאר גם את המבשלת שהכינה אותן כשהיא מעבירה את ידיה המטונפות על סינרה המזוהם ואחר כך מעבירה את אותן ידיים מטונפות על אפה כשהיא משאירה על פניה סימן ברור.
כמו בהרבה מסיפוריו, הילדים משמשים להקצנת הסיטואציות ולאמירת אמת, אכזרית ככל שתהא. אנחנו מאוד סקרנים לדעת מה היה כותב שלום עליכם על ילדי דור הטיקטוק.
מי שמדליק אותה אינו הסב הזקן, שכבר הלך לעולמו, אלא נכדו, תלמיד האוניברסיטה הציוני – עניין שממלא את אימו בושה.
מחזה: “הגלגל חוזר אחורנית: מחזה קינימאטוגרפי לכבוד חנוכה”
סיפור חנוכה הזה יוצא דופן, כי כאן סוף סוף מתואר טקס הדלקת נרות. אבל גם בטקסט הזה, העיקר עבור שלום עליכם הוא לא בתיאור הטקס עצמו, אלא בתיאור התהליכים העוברים על יהודי מזרח אירופה לאורך הדורות. הוא מתאר הדלקת חנוכייה לאורך שלושה דורות.
בדור הראשון הטקס הוא חגיגי מאוד: אורחים רבים מתכנסים בבית להדליק את חנוכיית הכסף הגדולה – הנישאת על שכם שני אריות ונשרים בעלי כנף – והמשרתים נושאים קערות גדולות מלאות לביבות ושפע של מעדנים ויינות. האורחים נותנים דמי חנוכה לילד הקטן, איציקל, שמשחק בסביבון, שעליו מוטבעות האותיות נ’, ג’ ה’ ו-ש’: נס גדול היה שם. אגב גם כאן, כמו בסיפורים הקודמים, האורחים משחקים במשחקי קלפים ובאשקוקה (שחמט).
בדור הבא איציקל כבר מבוגר – הוא אב לילד בעצמו – ומי שמדליק את החנוכייה הוא אביו הזקן. מדליקים אותה בחשאי, רק לכבוד האב הזקן, וברור כי אילולא היה בחיים לא היו מדליקים אותה כלל.
בסצנה האחרונה – בנו של איציקל כבר גדל, ושוב מנורת החג העתיקה תלויה במקומה הקבוע. מי שמדליק אותה אינו הסב הזקן, שכבר הלך לעולמו, אלא נכדו, תלמיד האוניברסיטה הציוני – עניין שממלא את אימו בושה. “כולה בוערת מחרפה. מעולם לא פיללה ומעולם לא עלה על דעתה, כי מביתה תיפתח הרעה, כי בנה ובר-בטנה ייצא לתרבות… לתרבות זו!…”, והיא כאילו מתנצלת בפני אורחיה ש”הגלגל חוזר אחורנית”… הנכד הציוני יוצא נגד הוריו המתבוללים ומחדש את המסורת הנשכחת של החג. היום היו קוראים לזה הדתה.
היינו מאוד שמחים לבשר לשלום עליכם שהוא דייק בתחזית שלו: הנכדים הציוניים של גיבוריו אכן מדליקים חנוכיות בגאון רב כמעט בכל בית בארץ ישראל.
סיכום – מעיירה יהודית למדינה יהודית
יותר ממאה שנים חלפו, אך הסאטירה החדה של שלום עליכם נשארת רלוונטית להפליא גם בישראל של 2024. גם היום אנחנו מתמודדים עם מתח בין חילונים, מסורתיים ודתיים, עם חוסר ידיעה מספק על המסורת שלנו, עם פערים מעמדיים ומתח שבין מסורת לקדמה. אבל אם נדמה לכם שאנחנו באותו מצב, אתם טועים. עברנו מהעיירה היהודית למדינה היהודית, והאחריות שלנו למצוא פתרונות לבעיות גדולה יותר.