תינוקות מונפים מעל הבמה, טרקטורים מקושטים, ריקודי שיבולים וסעודות שבהן מוצגת בגאווה תוצרת השדה: חגיגה מודרנית, חקלאית, חילונית לחלוטין. אבל מאחורי החגיגות הססגוניות של חג השבועות בקיבוצים מסתתר מסע עומק אל התרבות היהודית: החלוצים לא ויתרו על השורשים, הם פשוט עיצבו אותם מחדש. מה שנראה כמסורת חילונית חדשה הוא בעצם ביטוי לדיאלוג עדין בין עבר והווה, מסורת וחידוש, קודש וחול — דיאלוג שהופך את חג השבועות בקיבוצים לסיפור מרתק על זהות יהודית-ישראלית.
שבועות הוא אחד החגים המרכזיים בלוח השנה הקיבוצי. נדמה שאין חג שהשתלב בצורה כה הרמונית עם ערכי עבודת האדמה, והטקסים בקיבוצים הפכו למסורת בפני עצמה. הוא היה מהחגים הראשונים שאומצו בחום על ידי החלוצים ואנשי תנועת העבודה. אבל בעוד במסורת היהודית החג מציין את מתן התורה בהר סיני, בקיבוצים החילוניים הודגשו בעיקר המאפיינים החקלאיים של החג – כחג הקציר וחג הביכורים.
כבר בשנות העשרים של המאה ה-20, החלו לקיים בקיבוצים טקסי הבאת ביכורים: כל ראשי הענפים בקיבוץ היו עולים לבמה ומציגים את פרי עמלם: ביצים, חלב, דגים, פרחים. בעוד בעולם היהודי המסורתי החג נחגג בלימוד תורה ובתפילה, בקיבוצים הפך שבועות לחגיגה של יבול, פריון ועבודת אדמה.
אבל למרות השינוי הלאומי של החג, הוא לא איבד מהיסודות הדתיים שלו גם בקיבוצים החילוניים. מנהגים כמו לימוד ליל שבועות ("תיקון ליל שבועות") אומצו בגרסה חילונית-ציונית: במקום לימוד תורה הוקדש הלילה ללימוד נושאים אקטואליים, ספרות עברית חדשה, או סוגיות חברתיות. גם קיבוצים דתיים השתלבו במגמה זו, תוך שילוב מאוזן יותר בין המסורת הדתית לבין החגיגות החקלאיות.
"מצווים אנחנו לחתור ולחדור אל מקור חגינו ולהעלות את 'מי התהום' הזכים ביותר של תרבותנו העתיקה"
"פדיון הבכורים – קודש לקק"ל"
בערב חג השבועות של שנת 1926, בקיבוץ עין חרוד החלו להרגיש בהתרחשות המיוחדת כבר משעות הצוהריים המוקדמות. חברי הקיבוץ קישטו עגלות בירק, בענפים, בפירות, בפרחים ובכלי עבודה, ובשעה 13:00 יצאה לדרך תהלוכה שבראשה נושאי הביכורים מהקיבוץ ואחריהם תהלוכות של יישובים אחרים בגוש. למרות האופי החילוני של החגיגה, הטקסים בקיבוצים שאבו השראה ישירה מהמסורת היהודית – הבאת הביכורים לבית המקדש, המתוארת במשנה במסכת ביכורים.
יצחק מיכאלי, יליד 1888, שהיה אז חבר חדש בקיבוץ, סיפר על התהלוכה:
"בראש ילכו נושאי הביכורים, אחריהם קבוצת הפלחה עם הכבודה: טרקטור ומחרשתו, דיסקוס, מאלמת, מגוב, עגלה עם תבואה, מכונת דישה עם טרקטור ועגלה טעונת לחם וקמח. אחריה עגלת נטיעות עם עציה. גן ירקות עם ביכורי הירקות, עגלה ללול ולמכוורת. ואחרון חביב – עגלה של ילדים. ואחריהם נוהר כל העם, מי ברגל ומי ברכב. ראש התהלוכה עובר בשער הכבוד ונכנס לגורן ומכריז על טקס הבאת הביכורים. שי הביכורים הם: שני שקי גרעיני חיטה, כדי חלב, חלות דבש, ששה כבשים. אז יכריז הכרוז על פדיון הביכורים – קודש לקרן הקיימת. הנה כי כן למען העם והמולדת המתחדשים בארצם העתיקה".
עבור מיכאלי, החגיגה בקיבוץ לא הייתה מנותקת לגמרי מהמקורות. שכן זוהי חזרה אל השדה. בעוד בגולה היה שבועות "חג של בית, מלא תוכן רוחני, עם זמירות ותפילות וסמלי חג לשרידי הפאר הפיזי שהיה בעבר. וכשם שעבודת האדמה כיום הזה, שאנו קודחים בארות ונוקבים בסלע, עד להגיענו למי התהום הזכים, כך מצווים אנחנו לחתור ולחדור אל מקור חגינו ולהעלותם מתהומות חיי העם היהודי בעבר את 'מי התהום' הזכים ביותר של תרבותנו העתיקה כדי לשוב ולהזרימם בצינורות ההשפעה שנסתתמו במשך שנים של תקופת הגולה".
המשורר יהושע רבינוב, חבר קיבוץ גבת שבעמק יזרעאל, מתאר את צבעי חג הביכורים בקיבוץ ב-22 במאי 1963. "אם צבעו השולט של חג הפסח הוא הצבע הירוק", כותב רבינוב, "הרי בחג הביכורים משמשים יחד הזהוב עם הירוק".
לקראת החג היו חדרי האוכל בקיבוצים, רחבת הטקס ומבני הציבור היו מעוטרים בתוצרת חקלאית טרייה ובירק – כפי שגם בתי הכנסת היו מתקשטים בענפי עצים, מנהג המבוסס על המסורת שהר סיני התכסה בירק בעת מתן תורה.
על גג רחבת הריקודים עמד הכרוז שהקריא ממגילת רות, ולאחר מכן החלה מסכת על פי סיפורי המגילה
מחולות לצלילי מגילת רות
גם ריקודי השבועות שהפכו לחלק מהמסורת הקיבוצית שאובים למעשה מהמסורת. המשנה מתארת את בנות ישראל יוצאות במחולות בכרמים בט"ו באב וביום הכיפורים, וחגיגות המחול בשבועות היוו מעין המשכיות מודרנית למסורת זו.
בשבועות של שנת 1944 נערכה בקיבוץ דליה, במלאת חמש שנים להיווסדו, תחרות ריקודים שהפכה בהמשך למסורת והתפשטה גם בקיבוצים אחרים. יוזמת התחרות, אילזה פלס, הזמינה את מורתה גורית קדמן – חלוצת ריקודי העם בישראל ולימים כלת פרס ישראל בתחום המחול – ללמד ריקודי עם ברוח החג.
על גג רחבת הריקודים עמד הכרוז שהקריא ממגילת רות, ולאחר מכן החלה מסכת של הצגות וריקודים על פי סיפורי מגילת רות ועבודת האדמה, כולל הריקוד לשיר "בוא דודי", על הקשר שבין רות ובועז. את מילות השיר כתבה אילזה פלס:
בּוֹא דּוֹדִי, אַלּוּפִי, הַגָּרְנָהּ
שָׁם שִׂמְחָה, שָׁם צָהֳלָה.
בּוֹאִי יָפָתִי, בִּמְחוֹלוֹת נֵצֵאָה
הֶחָתָן וְהַכַּלָּה.
בחיפוש אחר זהות יהודית-ישראלית
חגיגות השבועות בקיבוצים מהוות דוגמה מובהקת לאופן שבו נוצר דו-שיח בין המסורת היהודית לבין התרבות הישראלית המתחדשת. בעשורים האחרונים ניכרת התקרבות מחודשת אל המקורות היהודיים גם בקיבוצים החילוניים. מנהגים כמו לימוד ליל שבועות, קריאת מגילת רות ואכילת מאכלי חלב הולכים ומתחזקים גם במגזרים שבעבר התרחקו מהם. תופעה זו משקפת תהליך רחב יותר של חיפוש אחר זהות יהודית-ישראלית מורכבת ורב-ממדית.
בכך, חגיגות השבועות בקיבוצים אינן רק שימור של מסורת או יצירה של חדשה, אלא גם הצעה לדיאלוג מתמשך בין העבר, ההווה והעתיד של התרבות היהודית-ישראלית. סיכמה זאת היטב פרופ' אניטה שפירא, חוקרת התנועה הקיבוצית: "החלוצים לא ברחו מהמסורת, אלא שינו אותה. הם לקחו את המרכיבים שהתאימו לתפיסת עולמם ויצקו לתוכם תוכן חדש. כך, למשל, שבועות הפך מחג מתן תורה לחג הביכורים והחקלאות, אך עדיין שימר את המבנה הבסיסי של החג היהודי המסורתי" (שפירא, "יהודים חדשים, יהודים ישנים", 1997).