בשעת בוקר מוקדמת, אחרי הכנות מרובות שכללו שחיטת כבשים והכנת מלבושי החג, היו יהודי אתיופיה מטפסים על הר גבוה שבפסגתו מעגל אבנים. בעודם נתונים בצום ובחשבון נפש, הקשיבו הנאספים לכוהני העדה המקריאים קטעים מכתבי הקודש ולתקיעת החצוצרות והשמיעו קריאות כמיהה לירושלים. בתום הטקס היו יורדים בשירה ובריקודים אל הכפר ומוציאים את הצום בסעודה חגיגית.
חג הסיגד, אחד החגים העתיקים והייחודיים במסורת יהודי אתיופיה, עבר מסע מרתק של שינוי והתחדשות מאז עליית בני העדה לישראל. החג, שבעבר נחגג בטקס קהילתי אינטימי וסימל את חידוש הברית עם האל וגעגועים לציון, הפך עם השנים למעמד לאומי המסמל גם את ההשתלבות של העדה בחברה הישראלית וגם את שמירת זהותה הייחודית. בין מסורת עתיקה למאבק להכרה, חג הסיגד הפך לסמל של שימור המסורת לצד חידושה, של זיכרון עבר ושל תקווה לעתיד של אחדות ושוויון.
חוסר היכרות של המארגנים גרמה למיקום הטקס לצד כנסייה, בניגוד לחוקי הטוהרה המסורתיים של העדה
ההר והעלייה
השאיפה לעלות לירושלים הייתה חלק מרכזי בזהות של יהודי אתיופיה זה אלפי שנים, אך בשל מכשולים פוליטיים וחוסר הכרה רשמית של מדינת ישראל הגיעו לארץ בעשורים הראשונים לקום המדינה רק כמה מאות בודדות של יהודים מאתיופיה. בשנת 1977 החל גל העלייה הגדול מאתיופיה לישראל, המכונה "מבצע אחים". קיומו של חג הסיגד בארץ הוטל בספק, מתוך רצון של העולים להיטמע בחברה הישראלית. נוסף על כך, טקס גדול ומתוקשר עלול היה לפגוע בחשאיות שנדרשה להמשך הגעתם של העולים לארץ בניגוד לחוק.
בחג הסיגד בשנת 1980 נערכה ברחבת הכותל המערבי הפגנה של עולים צעירים מאתיופיה למען העלאתם של אחיהם שבאתיופיה. בשנה שלאחר מכן קיבלו חגיגות הסיגד אופי אחר, פורמלי ומסורתי יותר. לשם כך, החליטו המארגנים לערוך את הטקס על הר, כפי שהיה נהוג באתיופיה, ולא ברחבת הכותל ההומה אדם. בשנת 81' נערך הטקס על הר הצופים, ובשנת 82' הוזז להר ציון, הסמוך יותר לכותל. באותה שנה כיבדו את הטקס לראשונה דמויות ממלכתיות, והוא נערך במעמד נשיא המדינה יצחק נבון והרב הצבאי הראשי שלמה גורן.
טקס דומה נערך בהר ציון בשנה שלאחר מכן, אך הפעם אי הבנה בין העדה לבין המארגנים העיבה על החגיגות. על ארגון הטקס היו אמונים משרד הקליטה וההתאחדות העולמית של הסטודנטים היהודים, אשר לא הכירו את כללי החג ואת מנהגי העדה. כאשר הגיעו העולים לבימת הטקס, גילו כי בסמוך אליה מצויה כנסייה, שעליה צלב ולצידה בית קברות נוצרי. לכן, הוחלט להעביר להבא את החגיגות למקום שמציית טוב יותר לחוקי הטוהרה המסורתיים של העדה – טיילת גבריאל שרובר (טיילת ארמון הנציב) בירושלים המשקיפה על הר הבית.
החג קיבל הכרה מכיוון מפתיע: חבר הכנסת אורי אריאל הגיש הצעת חוק להכרזת הסיגד כחג לאומי
חג כלל ישראלי?
מאז 1984 הפך הטקס בטיילת למסורת שנתית. הקסים ובני העדה מתכנסים בבוקר היום, צמים ולבושים בלבן, ונושאים את ספר התורה אל רחבת התפילה. הקסים קוראים בפני הקהל קטעים מספרי התורה ומספרי עזרא ונחמיה בשפת געז, ומברכים את העם בחידוש הברית עם ה'. מנהיגי העדה מקפידים לשמור את מתכונת הטקס המסורתית בדיוק כפי שנהגה בגלות: תפילות תחנונים, השתחוויות המוניות, תקיעת חצוצרות בסיום, ואז הכרזה “לשנה הבאה בירושלים".
עד ראשית המאה ה-21 היה הסיגד חג קהילתי של עולי אתיופיה, שאומנם זכה לכבוד מצד מנהיגי המדינה, אך לא למעמד רשמי בחוק. בשנת 2007 החלו פעילי העדה לפעול כדי להפוך את הסיגד לחג יהודי של עם ישראל כולו. "האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה" פנתה במכתב לרבנים הראשיים דאז, הרב עמאר והרב מצגר, וביקשה להעניק הכרה לחג הסיגד. למול הקשיים שחוו אנשי העדה בארץ והספקות שעוד הוטלו ביהדותם ראו מנהיגי העדה בחג הסיגד מנהג יהודי עתיק, שבעבר היה נחלתו של עם ישראל כולו אך השתכח במרבית הקהילות. כעת, טענו מנהיגי העדה, צריך העם היהודי כולו לחזור ולחגוג אותו.
החג אומנם עדיין לא קיבל מעמד דתי בכל קהילות ישראל, אך קיבל הכרה מכיוון מפתיע אחר. באותה שנה הגיש חבר הכנסת אורי אריאל הצעת חוק להכרזת הסיגד כחג לאומי. בחוק, שעבר ב-2008, נקבע כי הטקס המרכזי בירושלים ייערך בחסות משרד התרבות והספורט, בהשתתפות נציגי הממשלה והציבור. נוסף על כך, לפי החוק, מערכת החינוך תקדיש פעילות חינוכית ללימוד מורשת חג הסיגד ומשמעותו, וכ"ט בחשוון יוכר כיום בחירה במשק.
שינוי ושימור – חג הסיגד בישראל
מספר שינויים – הן רעיוניים והן פרקטיים – עברו על חג הסיגד בעקבות העלייה לארץ. ראשית, באתיופיה היה החג יום קהילתי, שאחד המאפיינים המרכזיים שלו הוא העלייה לראש ההר ברגל. המעבר לטקס מרכזי ארצי הביא איתו שינויים במתכונת המסורתית: ההגעה בכלי רכב החליפה את התהלוכה של החוגגים העולים רגלית אל ההר, והעובדה שבטקס משתתפים אלפים רבים מונעת את הסעודה הקהילתית ואת המסיבה שבהן היה מסתיים יום החג.
כמו כן, הערכים שעומדים מאחורי החג השתנו מעט. באתיופיה, הסיגד סימל את לכידות הקהילה היהודית במרחב רב תרבותי, קהילה אשר בתקופות מסוימות גם סבלה מאנטישמיות. מדי שנה, ההתכנסות על ההר, התפילות והחגיגה הזכירו ליהודים באתיופיה את כוחה של הקהילה, את האמונה באלוהים ואת התקווה לעתיד משותף טוב יותר – בירושלים. כיום, יהודי אתיופיה בישראל כבר לא סובלים מאנטישמיות, אך עדיין נחשבים למיעוט ולא נהנים משוויון מלא ומייצוג במוקדי הכוח. על רקע זה, חג הסיגד שינה מעט את אופיו הדתי, ונתפס יותר כהזדמנות לחגוג את הזהות הייחודית של יהודי אתיופיה, לחבר את הדור הצעיר לעדה ולמסורת, ולהעניק לתרבות האתיופית כבוד בתוך התרבות הישראלית.