רגישות חברתית: איך היהדות מתייחסת לאנשים עם מוגבלות?

התנ”ך, ספר הספרים, הוא בין השאר מקור לשאלות מוסר וחברה. ככזה, אפשר למצוא בו הדרכה להתייחסות הנאותה והשוויונית גם לאנשים עם מוגבלויות שונות. חכמי התלמוד, וחכמי ההלכה המאוחרים יותר נשענו על הדרכות אלה ונתנו את דעתם על מקרים מגוונים שבהם עולה שאלת היחס לאנשים אלה, הן במובן הפרטני שמתמקד ביחס נאות וחמלה, והן במובן הקהילתי, העוסק בחיובי הקהילה להנגשה.

יש להדגיש שבתקופת חז”ל והדורות שאחריהם, היחס החברתי לאנשים עם מוגבלות היה שונה בתכלית מהיום. בעלי מוגבלות נדחקו לשולי החברה, נתפסו כנחותים, והיו מנועים מגישה למרבית תחומי החיים. על רקע זה בולטת במיוחד הגישה המהפכנית של חכמי היהדות, שביקשו לראות את האדם מבעד למגבלותיו הפיזיות.

הם הניחו תשתית ערכית המבוססת על צלם אלוהים שבאדם, על כבוד הבריות ועל החובה לדאוג לכל אדם באשר הוא. עקרונות אלו, שנטעו את הזרעים לתפיסה שוויונית ומכילה, מהדהדים ביתר שאת בימינו, כשהחברה כולה מכירה בחשיבות של שילוב והנגשה לאנשים עם מוגבלויות בכל תחומי החיים.

הבסיס: כבוד הבריות

הבסיס המקראי לתפיסה שכולנו שווים וזכאים ליחס שווה נמצא ממש בתחילת התורה, בפרק הראשון בספר בראשית, שמספר על בריאת האדם: “וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ”. חז”ל ניסחו כך את אמירתם במסכת אבות: “חביב אדם שנברא בצלם” (משנה אבות ג, יד).

בעיני חכמים, הרגישות לכבודם של בני האדם שנבראו בצלם אלוהים היא כה גדולה עד שהם קובעים קביעה נועזת: “גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה” (בבלי, ברכות יט ע”ב). כלומר, כשהערך של “כבוד הבריות” נמצא בהתנגשות עם ערכים אחרים – הוא עשוי לגבור עליהם. הכבוד לזולת הוא חובה שנובעת מתוך עיקרון מוסרי וחינוכי. חכמי המשנה אומרים שאסור לבוז לאף אדם ולזלזל בו, “שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום” (משנה, אבות ד, ג). לכל אדם, יש תפקיד חיוני בעולם.

פוסקי הלכה בדורות האחרונים הסתמכו על עיקרון זה של “כבוד הבריות”, בהתייחסות מפורשת לצרכיהם של אנשים עם מוגבלויות, למשל, בהיתרים בשבת להשתמש בכיסא גלגלים מחוץ ל”תחום שבת” למרות איסור “טלטול”, והיתר דומה ללקויי שמיעה לעשות שימוש במכשירי שמיעה, כפי שהסביר הרב אליעזר וולדנברג: “הרי נדמה דאין לך כבוד הבריות גדול מזה”.

החובה העקרונית: לא תשים מכשול

היהדות רואה באנשים עם מוגבלויות חלק אורגני מהקהילה. כך מתאר הנביא ירמיהו את האידיליה של קהל השבים לירושלים: “קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן… הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו, קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה” (ירמיהו לא). מקומם של העיוורים ושל הנכים קטועי הרגל לא ייפקד בשיבה לציון. חז”ל מציינים במדרש כי אכן למקדש באו גם העיוורים והפסחים. כל זאת, בעידן בו בעלי מוגבלויות היו במעמד חברתי אחר, בשונה מהמצב היום.

הפסוק “לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ, וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל” (ויקרא יט, יד) הוא אחת הדוגמאות לרגישות של התנ”ך כלפי אנשים עם מוגבלות. מעבר למסר הפשוט, שהוא איסור על פגיעה ישירה באדם חירש שאינו שומע או הכשלת אדם עיוור שאינו רואה, טמון כאן מסר עמוק יותר: קריאה למוסריות ולאחריות אישית גם כאשר הנפגע אינו מודע לעוול שנעשה לו או אינו מסוגל להגן על עצמו. חז”ל מסבירים שעיוור הוא לא רק כבד הראייה הפיזי, אלא גם מי שנעלמה ממנו ההבנה בדבר מסוים ואינו מתמצא בו, שהוא “סומא (עיוור) בדבר”: “‘ולפני עיוור לא תתן מכשול’ – לפני סומא בדבר… היה נוטל ממך עצה – אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו” (מדרש ספרא, קדושים, ב).

כלומר, דימוי העיוור מלמד אותנו שיש לכבד כל אדם ולהתייחס אליו ברגישות.

פוליטיקלי קורקט או עניין מהותי? סגי נהור

חז”ל השתמשו במושג בשפה הארמית “סגי נהור”, שמשמעותו המילולית היא “רב-אור”, ככינוי לאדם עיוור. בהמשך, משמעותו של המושג התקבעה כביטוי ל”לשון נקייה” – נקיטת לשון חיובית כשהכוונה היא למשמעות ההפוכה. אך הבחירה במושג זה אינה מקרית, אלא משקפת את גישתם של חז”ל כלפי אנשים עם מוגבלויות. באמצעות המינוח הזה, חז”ל ביקשו לקדם שיח מכבד כלפי בעלי מוגבלויות, גם במישור במישור השפה.

רב ששת היה אחד מחכמי בבל הבולטים, שחי ופעל בדור השני והשלישי של האמוראים, בתקופת התלמוד. הוא היה ידוע כלמדן ובקיא בתורה, זאת למרות שהיה עיוור ובעידן בו לימוד כמעט ולא היה נגיש לבעל לקויות ראייה. מקורות תלמודיים מעידים על היכולת שלו לשנן כמויות עצומות של ידע בעל-פה. רב ששת מייצג דוגמה מרתקת לכוחה של הרוח האנושית, כאשר הוא הצליח להתגבר על מגבלת הראייה ולהתבלט כאחד החכמים המשפיעים בדורו.

התלמוד מספר על רב ששת, ש”סגי נהור היה”, בזמן שהמתין לבואו של המלך במטרה לברך עם בואו את הברכה המיוחדת למי ש”רואה מלכי ישראל”, אף שאינו רואה. אחד האנשים לעג לו על היותו בעל מום ועיוור, שאין לו מה לחפש במעמד הזה. ורב ששת הוכיח לו שבעזרת חושיו האחרים וחוכמתו הוא יצליח להבחין בבואו של המלך, עוד לפני שיעשה זאת האיש הרואה שבז לו.

בהיסטוריה היהודית המשיכו להשתמש בכינוי זה ככינוי כבוד במשך דורות רבים, כמו לדוגמה רבי יצחק סגי נהור, שמו של רב עיוור שחי במאה ה-12 בצרפת ועסק בתורת הקבלה.

לקויות למידה

התלמוד דן בהמצאה הראשונה של בתי-לימוד לילדים, מעבר לחובה של כל אב ללמד את בנו, ושואל על הקטנים המתקשים בלימוד. בסוגיה הזאת עולות כמה הדרכות שהן דידקטיקה מיוחדת למתקשים ולבעלי צרכים מיוחדים. לדוגמה, רב, מגדולי חכמי בבל, מייעץ לחכמים האחרים שמי שמצליח יפה בלימודי קריאה – שיקרא מעצמו, ומי שמתקשה – שיושיבו אותו יחד עם חבר וכך ילמד ממנו לקרוא (בבלי, בבא בתרא כא, עא). מההנחיות המיוחדות בסוגיה, עולה שיש לקבל כל ילד ללימודים ולהחזיקו בבית הספר ולא למנוע אפשרות למידה מהמתקשים.

סיפור תלמודי ידוע מספר על אדם שבזכות תפילתו ירדו גשמים בשנת בצורת. כשרב מבקש לברר מיהו אותו אדם, הוא מספר לו שבמקצועו הוא מלמד דרדקים ומניח לכולם להיכנס – אלה שיש בידם לשלם שכר לימוד, והעניים שאינם יכולים לשלם; וכשתלמיד מתקשה בלימודו, הוא “משחד” אותו במטעמים וכך לאט לאט גם הוא לומד לקרוא (בבלי, תענית כד, עא).

התורה, אם כן, מציגה את ערך השוויון והכבוד לכל אדם ורואה בעין יפה כל ניסיון לשלב את החלש ובעל המוגבלות בחברה. חז”ל, וחכמי ההלכה שבאו בעקבותיהם, מקדישים דיונים רבים לשאלת שילובם של אנשים וילדים עם מוגבלויות בקהילה ובאורח החיים היהודי.