ארבעה מינים, שבעה ימים, אינספור מנהגים: חג הסוכות בעדות ישראל

בספר ויקרא נקבע כי “כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת”. בהמשך, ההלכה קבעה את העקרונות ההלכתיים לכשרותה של סוכה, כולל רכיבי היסוד שמהם אפשר לבנות אותה, והמידות המינימליות והמקסימליות הנדרשות – אך עדיין נותר פתח רחב למנהגים שונים בתוך כללים נוקשים אלה. אין פלא, אם כן, שכל עדה בישראל לקחה לעצמה חופש פעולה וקבעה לה קשת של מנהגים משלה.

עם בואו של הרגל הראשון בשנה העברית, החלטנו לבחון כמה מנהגים מעניינים במיוחד שצמחו בקרב עדות ישראל השונות.

נותנים כבוד לסכך: מנהג חסידות חב”ד

לחסידי חב”ד יש עד היום דרך מיוחדת לבנות את הסוכה. ראשית, הם מקפידים שהסוכה תהיה בעלת ארבע דפנות מלאות, על אף שלפי ההלכה אפשר להסתפק בשלוש. נוסף על כך, הם דואגים להניח כמות נאה ביותר של סכך, בהתאם לציוויו של אדמו”ר הזקן שדרש: “סמיך יותר! עוד יותר סמיך!”. כדי “שיהיו כוכבים נראים מתוכה” החסידים תוחבים מקל בעובי הסכך, וכך יוצרים מרווח שממנו אפשר לראות את הכוכבים.

כדי לתת מקום של כבוד לדופנות הסוכה ולסכך העשיר, חסידי חב”ד נוהגים שלא לקשט את הסוכה מבפנים.

סוכה אחת לכולם: מנהג יהדות אתיופיה

באתיופיה היה נהוג לבנות סוכה אחת גדולה, לרוב בסמוך למֶסְגיד – בית התפילה, וזו שימשה את כל בני הכפר. אנשי הכפר נהגו להעביר את שבעת ימי החג בסוכה, ואף ללון בה יחדיו.

ימי החג נחשבו לימים שמחים, והם נחוגו במשתה, שירה וריקודים. המתפללים גם נהגו להביא לסוכה מיני קטניות כמו תירס, פלפל ואפונה, כדי לקבל מהכוהנים ברכה על התבואה החדשה. מנהג זה משקף ככל הנראה את תפקידו של סוכות כחג האסיף.

הבהלה לאתרוג: מנהג יהדות אשכנז

בשל הקושי למצוא אתרוגים באירופה, יהודי אשכנז ביססו כבר במאה ה-14 תשתית מסחרית מסועפת שנועדה לספק אתרוגים לכל הקהילות. בכל קיץ היו יוצאות קבוצות קטנות של קניינים, אשר כונו “אתרוגרים”, לאזורי הגידול של האתרוגים. האתרוגרים דאגו לקטוף או לרכוש את האתרוגים, לארוז אותם היטב בארגזים, ולשלוח אותם לקהילות השונות. למרות שהאתרוגרים התייצבו באזורי הגידול כבר חודש-חודשיים לפני החג, המסע המפרך הביא לכך שלעיתים האתרוגים היו מגיעים ליעדם באיחור או לא מגיעים כלל.

אלף נשיקות: מנהג יהדות קווקז

יהודי קווקז התקשו מאוד להשיג את ארבעת המינים, ובפרט את האתרוג והלולב. מינים אלו היו מובאים לרוב מפרס ומארץ ישראל, והיו יקרים מאוד. בשל המחיר הגבוה נקנו לרוב רק שני סטים של מינים מכספי הציבור, והם הונחו בבית הכנסת לשימוש כל בני הקהילה. כאשר הגיע זמן נטילת ארבעת המינים, המתפללים עמדו בשורה וחיכו לתורם. כשזה הגיע, כל מתפלל הרים את המינים בחרדת קודש, בירך ונשק להם. הנשיקות המרובות שלהן זכה האתרוג גרמו לו להשחיר כבר ביום הראשון של החג, ולעיתים הוא נעשה שחור עד כדי כך שהיה חשש שהוא כבר אינו כשר.

מי יזכה בלולב? מנהג יהדות כורדיסטן

יהודי כורדיסטן נהגו לקנות רק סט אחד של ארבעת המינים מכספי הציבור עבור כל קהל מתפללי בית הכנסת. מעניין לראות כי בעוד עדות רבות מאדירות את האתרוג, יהודי כורדיסטן נתנו מקום של כבוד דווקא ללולב. לולב בית הכנסת נמכר במכירה פומבית כבר ביום הכיפורים, והזוכה בו נקרא “בעל הלולב”, ובמשך כל ימי החג רק הוא היה זכאי להעבירו בין הקהל לברכה.

חשוב לציין שהתפקיד המכובד קיפל בתוכו גם מחויבות לא קטנה. במהלך ימי החג, השמש נהג להשכים את בני העדה לפני הנץ החמה, ואז כולם היו צועדים לביתו של בעל הלולב ואומרים שם את פזמוני החג. הוא מצידו נדרש לכבד את אורחיו בקפה ותה. בסיום השירה, המתפללים היו ממשיכים לבית הכנסת, ולאחר התפילה בעל הלולב היה דואג להחזיר את ארבעת המינים לביתו ולעטוף את הלולב במטפחת רטובה כדי לשמור על לחותו.

ככה נראה הידור מצווה: מנהג יהדות מרוקו

יהודי מרוקו נוהגים לייחס חשיבות רבה להידור מצוות, וזאת בהתאם לפסוק הלקוח משירת הים: “זה א–לי ואנוהו”. לתפיסתם יש לקיים את כל מצוות עשה באופן נאה, הרבה מעבר לדרישות ההלכתיות הבסיסיות. אומנם, הידור מצווה נקשר לחג הסוכות על ידי עדות רבות בישראל, אך יהדות מרוקו לקחה את זה לכיוון אחר – קישוט לולבים.

בשבוע שבין כיפור לחג הסוכות נהגו החייטים ומעבדי הבדים היהודים “להחליף” את מקצועם ולהפוך זמנית למקשטי לולבים. פעמים רבות היו מצטרפים אליהם תלמידי חכמים ולוקחים גם הם חלק במלאכה.

יהודי מרוקו היו מקשטים את הלולבים בחוטי משי צבעוניים או בחוטי זהב, וקבעו כתר של צבעונים בראשם. הקישוט היה כל כך מרהיב שיש שטוענים שמי שלא ראה את הלולבים במרוקו לא ראה הידור מצווה מימיו.

המטאטא שיביא את הזיווג: מנהג יהדות תוניס

ביהדות תוניס נהגו לטאטא את הסוכה שבע פעמים בערב החג טרם התפילות, ויש שממשיכים לעשות זאת עד היום. עם השנים התפתחה האמונה שטאטוא הסוכה מביא סגולה לזיווג, וכך רווקות רבות התנדבו להיות אלו שיתכבדו במלאכה.

אין לנו הוכחה לכך שהסגולה אכן התממשה, אבל אחרי שבעה סבבים של טאטוא יש לנו יסוד סביר להניח שלפחות הסוכה הייתה נקייה מאוד.

לא מפנים גב לסוכה: מנהג יהדות אלזס

במשנה תואר כיצד הכוהן הגדול היה יוצא מקודש הקודשים כדרך שבה נכנס אליו – כלומר בהליכה אחורנית. מכאן התפתחו מנהגים דומים כמו המנהג לצאת מרחבת הכותל או להתרחק מארון הקודש בהליכה לאחור, וזאת כדי לבטא מורא וכבוד.

היהודים שהתגוררו באלזס שבצפון-מזרח צרפת לקחו את המנהגים האלה צעד אחד קדימה (או אחורה) והחליטו להפגין כבוד דומה גם כלפי הסוכה. בהתאם לכך, בסוף החג הם הקפידו לצאת מהסוכה בהליכה לאחור