המילה "קיימות" חודשה בשפה העברית רק בשנת 2000, אך היהדות מתמודדת עם אתגרי קיימות אלפי שנים לפני כן. ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, הוא הזדמנות להתחבר למסורת עתיקה המזכירה לנו את הקשר העמוק בין העם היהודי לאדמה ולטבע, ולהכיר את המודל המתקדם של אחריות סביבתית שהיהדות מציעה, שקדם בהרבה לשיח העכשווי על משבר האקלים.
לאחרונה פרסם מרכז האתיקה של צהר חוברת העוסקת בקיימות יהודית מאת הרב יובל שרלו והרב אברהם סתיו. האם שמירת הסביבה היא שיקול הלכתי? מהו היחס של האדם לטבע על פי היהדות? ואיך שיקולים של קיימות וטבע צריכים להשפיע על החיים יהודיים שלנו?
למי שייכת הארץ ומלואה?
העולם המערבי מתנהל בהנחה שהטבע קיים לרשותו של האדם והאדם יכול לשלוט עליו. אנשים, חברות ומדינות יכולים להחזיק בבעלותנו קרקע, צמחים, חיות ואפילו משאבי טבע כמו אגמים ונהרות. גישה זו באה עומדת ביסוד הכלכלה שלנו. מאז ההתפתחות התעשייתית של המאה ה-19 וה-20, ההיקף שבו המין האנושי מנצל את משאבי הטבע גדל משמעותית, וכיום התעשייה עושה בהם שימוש ללא התחשבות בהשלכות הסביבתיות, תחת ההצדקה של קדמה ופיתוח כלכלי. גישה זו אכן הביאה איתה את הקדמה ושיפרה את איכות חייהם של מרבית האנשים בעולם, אך לפי מרבית המדענים, כיום היא מסכנת את כדור הארץ, ואת בני האדם בתוכו.
התפיסה כל כך יסודית במבנה החברה שלנו, שלפעמים אנחנו שוכחים שהיא לא מובנת מאליה. גישה אפשרית אחרת רואה באדם חלק מהטבע. לפי תפיסה זו, גם אם אנו תבוניים יותר מכוחות ויצורים אחרים בטבע, זה לא אומר שאנו חשובים מהם.
המסורת היהודית מחזיקה בתפיסה שלישית: לא האדם הוא בעליו של העולם, אלא אלוהים. עם זאת, בבריאת העולם, העניק אלוהים לאדם תבונה, ונתן לו גם אחריות. לפי התפיסה היהודית, חייו של האדם חשובים יותר מחייהם של חיות ושל צמחים, ומניעת סבל אנושי והצלת חיי אדם הם הערכים החשובים ביותר לפי תפיסה זו. אך מתוך הכרה בתבונה של האדם, או "בצלם אלוהים" שיש בו, המסורת היהודית תובעת מהאדם אחריות לטבע וליתר היצורים החיים. בניגוד לאריות ולעצי אורן, על האדם לרסן את היצרים הטבעיים שלו על מנת לייצר עולם טוב יותר.
והארץ נתן לבני אדם
הסיבה המרכזית, לפי היהדות, לשמור על הטבע ולמנוע בזבוז של משאבים, היא לשם חייו וצרכיו של האדם. בספרות המדרש מהמאה השישית מודגשת האחריות של האדם על העולם במילים האלה: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו 'ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך'" (קהלת רבה). כלומר, אלוהים ברא את העולם לצרכינו, אך עלינו מוטלת האחריות לשמור עליו לשם עצמנו ובשביל הדורות הבאים. בידי האדם קיימת האפשרות, אם לא ינהג באחריות, להחריב את העולם באופן חסר תקנה, ועלינו להתאמץ ולמנוע ממצב כזה להתרחש.
במילים אחרות, היהדות לא עוסקת בהשוואת דרגי חשיבות, אלא בחובה ברורה של האדם לשמור על הטבע, כיוון שהופקד עליו. להבחנה זו יש השלכה מעשית, שכן היהדות אינה מתמקדת בזכויות בעלי החיים, אלא בהשלכות על האיזון בטבע כולו. כך, למשל, בדאגה מהתחממות שגורמת להמסת קרחונים, היהדות לא תדאג לזכות הקיום של דובי הקוטב, אלא תתמקד בדאגה לכך שהמסת הקרחונים גורמת לעלייה בגובה פני הים באופן שמסכן חיים אנושיים.
סוגיה המדגימה את האיזון בין צורכי האדם לבין פגיעה בסביבה היא סוגיית כריתת עצים. התורה בספר דברים אוסרת כריתה של עצים במלחמה. הרמב"ן מפרש ואומר שלפעמים בזמן מלחמה חיילים מפתחים אדישות לסביבה ומתרגלים להרס, ולכן לא עוצרים לחשוב לפני השחתה של עצים. היהדות מלמדת אותנו, אפילו במצבים קיצוניים כמו מלחמה, לשמור על רגישות כלפי הסביבה. גם איסור זה לא מנותק מההקשר האנושי. התורה מדגישה את הסיבה לאיסור: "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות" (דברים כ, יט), ולפי רוב הפרשנים, התורה בסוגיה מבדילה בין עצי פרי לעצי סרק, ואוסר רק על כריתת עצי פרי. כלומר, אסור סתם לפגוע בעצים שעשויים להועיל לאנשים אחרים.
ובאמת, הרבה מהסוגיות האקולוגיות שמטרידות אותנו בימינו עלולות לפגוע בטבע באופן שיסכן גם בני אדם. למשל, צריכה מוגזמת של בשר, טקסטיל, חשמל או דלק גורמת לפליטה מוגברת של גזי חממה, אשר לפי הערכות רוב המומחים בעולם גורמת להתחממות גלובלית ועשויה לגרום אסונות טבע שיעלו בחיי אדם. צריכה מוגברת של פלסטיק מזהמת את האוויר ואת מקורות המים בחלקיקי מיקרו-פלסטיק שמזיקים לבריאות האדם, וכן הלאה.
קיימות יהודית הלכה למעשה
אז האם היהדות אוסרת על צריכת בשר, טקסטיל או פלסטיק? בקצרה – לא. מעשים שמקובל לעשות, נחשבים סבירים על ידי החברה ומותרים על פי חוק, מותרים גם על פי ההלכה. עם זאת, לפי היהדות על כל אדם להתאמץ ולמנוע כל אפשרות שמעשיו יזיקו לאחרים, ולכן, גם אם פעולה מסוימת מותרת, יש לקחת בחשבון גם את השיקול הסביבתי לפני שמבצעים אותה. אז כיצד מתקבלת החלטה יהודית-סביבתית?
אחד הנושאים שבהם השיקול הסביבתי עולה לדיון לאחרונה הוא אכילת בשר. תעשיית הבשר היא אחת התעשיות המזהמות ביותר בעולם. ייצור של קילו בשר בקר גורם לפליטה של כמעט מאה קילו גזי חממה. נוסף על כך, גידול מזון מן החי תופס למעלה מ-75% מהשטחים החקלאיים בעולם, ומאיים על שטחים טבעיים. מבחינה יהודית אומנם קיימת מצווה להתענג בשבת ולשמוח בחג, ובגמרא נאמר "אין שמחה אלא בבשר", אך להלכה נפסק כי אין חובה לאכול בשר בשבתות ובחגים, ונראה שגם לפי המוסר היהודי יש להפחית כמה שאפשר בצריכה של בשר (לפחות באמצע השבוע).
דוגמה נוספת היא ההתלבטות אם להביא לעולם ילדים, וכמה. מנקודת המבט הסביבתית, הדבר המזיק ביותר שאדם יכול לעשות, יותר מלטוס, לאכול בשר או להשתמש בחד פעמי, הוא להביא לעולם אדם נוסף שבעצמו יטוס, יאכל בשר וישתמש בחד פעמי. עם זאת, מנקודת המבט היהודית, הקמת משפחה והמשכיות המין האנושי והעם היהודי היא כמובן ברכה וחלק מייעודו של האדם. המצווה הראשונה בתורה, אשר כבר הוזכרה קודם, היא מצוות פרו ורבו. נוסף על כך, החשיבות של השיקולים הסביבתיים ביהדות מראש נובעת מהרצון למנוע פגיעה בחייהם של הדורות הבאים. לכן, לפי המוסר היהודי, ברור שאין לצמצם את הילודה בשל שיקולים אקלימיים, ועלינו לפעול כדי לצמצם ככל האפשר גם את הפגיעה של ילדינו בעולם.
המסורת היהודית מציגה גישה מורכבת ומאוזנת ליחסי אדם–סביבה. מצד אחד, היא מעניקה חשיבות רבה לשמירה על הסביבה, ומדגישה את האחריות שלנו כלפי העולם הטבעי. מצד שני, היהדות מכירה בכך שהאדם הוא חלק מהבריאה, שנועד לפתח, ליצור ולשגשג. האיזון העדין הזה בין פיתוח לשימור, בין צורכי האדם לצורכי הסביבה, מספק לנו מצפן מוסרי רלוונטי להתמודדות עם אתגרי הקיימות בימינו. הוא מזכיר לנו שהפתרון אינו בהתנזרות מוחלטת מפיתוח, אלא בפיתוח אחראי ומושכל, המביא בחשבון את צורכי האדם לצד החובה לשמור על העולם למען הדורות הבאים.
מדורות? עדיף קצת פחות
והשבוע – לא ניתן שלא להתייחס למדורות. גם כאן, תהיה זו טעות להתעלם מסוגיית הקיימות, לשני כיווניה. הכיוון שמכיר בכך שאנחנו חיים במציאות, מבקשים לציין דבר מה במדורות האלה, הן מהוות הזדמנות חברתית משמעותית ובעיקר בזמן הזה, שבו החשיבות הגדולה של השותפות החברתית גוברת ומהווה יסוד מכריע בקיומנו; מאידך גיסא, בלי לפגוע בשמחה ובעונג, ניתן לצמצם מאוד את הפגיעה בסביבה, וחובה לעשות כך: להקטין את מספר המדורות, את גודלן, להישמר מאוד מהשלכה של חומרים מזיקים ורעילים לתוכה, לציית להוראות כדי למנוע שריפות ולכבותן היטב, ועוד. זו הדרך הראויה שממשיכה את הכיוון היהודי-תורני שאפשר לממשה גם בהקשר הזה.