על החתום: האם יש תקומה ללא זכר החורבן?

ביום תשעה באב של שנת תרצ"ד (1934) יצאה קבוצה של מדריכים וחניכים בתנועת "המחנות העולים" למחנה קיץ. לא ברור איך זה קרה: אולי לא ידעו, אולי לא שמו לב. ואולם דווקא אי הידיעה הזאת עוררה את ברל כצנלסון, מי שהיה אחד המנהיגים הבולטים ביותר של תנועת העבודה בארץ ישראל והוגה הדעות של הציונות הסוציאליסטית, לכתוב מאמר מפורסם על הקשר ההכרחי בין התרבות החלוצית והמסורת. הוא כותב: "אי-ידיעה זו כשהיא לעצמה היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער".

זה מאמר קצר ועוצמתי שביקש לחולל דיון זהותי. הוא פורסם בעיתון "דבר" – עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית – ב-26 ביולי 1934, עורר פולמוס רחב ביישוב והפך לאחד המאמרים הידועים ביותר של כצנלסון. ברל היה מהאישים המשפיעים ביותר על דוד בן־גוריון, שהעריך אותו מאוד. יש האומרים כי מכתב הסטטוס קוו שנכתב על ידי בן־גוריון בשנת 1947 הושפע מרעיונותיו של כצנלסון שבוטאו במאמר זה.

"מה ערכה של תנועת שחרור ללא שורשיות"

לתפיסתו של כצנלסון, אין תקומה ללא זכר החורבן. כלומר, אין קיום לציונות כתנועת שחרור לאומית ללא היניקה מתוך שורשיה וללא הזיכרון של החורבן והאבל שכוננו אותה. ללא זיכרון העבר, הוא כותב, לא היו קמים לעם הסופרים והוגי הדעות שלו, ולא היה בסיס תרבותי לתביעה הלאומית שלו:

"מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימין [נימים], אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן?… אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'".

כצנלסון התנגד לאלה המבקשים לרוקן מתוכן את ט' באב מתוך גישה שרואה בזיכרון החורבן ביטוי ל"גלותיות". הוא לא היה איש דתי, אך דווקא בשל כך יש עוצמה גדולה בקריאתו שלא להתנתק מהזיכרון ההיסטורי של עם ישראל – לא רק כזיכרון, אלא כבסיס לקיום מוסרי, לאומי ותרבותי. במילים אחרות: אובדן הזיכרון הלאומי אינו רק אובדן שורשים, אלא גם אובדן כיוון. כדי להפיח חיים בסמלים הלאומיים, טען ברל, צריך להשרות עליהם "מן הצער הגדול, המפרה והמחנך" של החורבן הלאומי.

הזיכרון הוא המצע לצמיחה

המאמר עוסק במצב הנפשי והרוחני של היישוב היהודי בארץ ישראל, ובעיקר בניתוק ההולך וגדל מהמסורת והזהות היהודית לדורותיה. הוא מזהיר מפני תלישות וניכור ביחס לעבר ולעולם הרוח היהודי. לתפיסתו, התלישות אינה רק תרבותית, אלא גם מסוכנת מבחינה מוסרית – כי מי שחי רק את ההווה, בלא זיכרון, עלול לאבד גם את מצפונו הציבורי. בעיניו, דווקא הזיכרון הוא המצע לצמיחה: רק מי שחש את כאב ההרס מסוגל לבנות מתוך עומק. במובן זה, "חורבן ותלישות" אינו קורא לתשובה דתית, אלא לתשובה זהותית: זוהי קריאה פנימית להתבוננות עמוקה בזהות היהודית.

דווקא בימינו – בצל שסעים חברתיים, משבר זהות ותחושת קרע פנימי – המאמר מקבל משנה תוקף. קריאתו של כצנלסון היא קריאת כיוון להתאחדות סביב זהות יהודית, היסטוריה ושורשים משותפים. עם חפץ חיים, שמבקש לעמוד איתן סביב ההתקפות על עצם קיומו, ראוי שלא ישכח מניין בא, ובמיוחד עליו לחנך את הנוער שלו על ברכי הסמלים והערכים התרבותיים שלו.

ט' באב הוא יום של אבל וצער, אבל גם של אחריות. "חורבן ותלישות" מזמין אותנו לא רק לזכור מה אבד, אלא גם לשאול מה ביכולתנו לבנות מתוך הזיכרון הזה ומתוך תחושות האבל והצער שמלוות את עמנו לאורך הדורות.