מה משותף לתלמיד חכם שנעלב, לדיין שמגלה את טעותו ולקיסר רומי? כולם למדו את הלקח שלהם מעץ. לא מרב, לא מחבר, לא מספר קדוש – אלא מגזע עם ענפים שעומד בשקט ומחכה שנקשיב. בט"ו בשבט, כשאנחנו אוכלים מפירות האילן ונוטעים עצים חדשים, חכמי ישראל מזמינים אותנו להפסיק לראות את העץ כתפאורה ירוקה, ולהתחיל לקרוא את הסיפור שהוא מספר. כי באגדות חז"ל, דווקא העצים – הדוממים, השותקים, הנטועים במקומם – הם מורים טובים לחיים.
תולעים ותלמידים
רבי יוסי בן חלפתא ותלמידיו, כך מספר המדרש, נהגו ללמוד תורה בצילו של עץ תאנה. בכל בוקר היה בעל העץ מקדים ובא לקטוף את הפירות. כשהבינו התלמידים שבעל העץ מקפיד לקטוף את הפירות לפני בואם, חשבו שהוא חושד בהם שייקחו מפירותיו, ומצאו מקום אחר ללמוד בו. הלך אליהם בעל העץ וביקש שיחזרו ללמוד תחת עץ התאנה שלו, ובכך יזכו אותו במצווה. התלמידים הבהירו לו את אי ההבנה והשיעור חזר למקומו המקורי.
כדי שרבי יוסי בן חלפתא ותלמידיו לא ייעלבו עוד, שינה בעל העץ את מנהגו ולא בא לקטוף את התאנים השכם בבוקר. ישבו התלמידים בצל העץ וראו שהתאנים מתמלאות תולעים. הבינו התלמידים כי בעל התאנה הוא זה שיודע מתי הזמן הנכון לקטוף את פירותיה, וכי הדבר לא נוגע אליהם כלל.
העץ לימד את החכמים שלטבע מחזור זמן משלו שעל האדם להתחשב בו, ולא להפך
כדרכם בסיפורים רבים, חז"ל לא רק מראים את חשיבותו של לימוד התורה ואת גדולתם של העוסקים בו, אלא גם מציגים כיצד הם עצמם, תלמידי החכמים, יכולים ללמוד מאחרים. מהחקלאי הפשוט, שאומנם לא לומד תורה בעצמו, אבל יודע היטב מהי הדרך הנכונה להתייחס לצומח ולמציאות שסביבנו בכלל. וגם מהתבוננות בטבע, שמלמדת אותם לקח על ענווה של האדם מול הבריאה.
עץ התאנה שבסיפור המדרשי מלמד את התלמידים, וגם אותנו, פרק בהבנה של עולם הצומח, שאינו כפוף לצורכי האדם וללוח הזמנים שלו, אלא פועל על פי מחזור זמן משלו שעל האדם להתחשב בו, ולא להפך. מכאן נלמדת החשיבות להרים את הראש ולפקוח אוזניים לצרכים של סביבתנו, ולא למדוד כל התרחשות רק ביחסה אלינו.
טיפול שורש
יום אחד הגיע לבית הדין של הדיין רבי ינאי אדם אחד ששכניו תקפו אותו על כך שהעץ בגינתו נוטה לרחוב ומפריע להם, וביקש את הגנתו של בית הדין מפני תוקפיו. רבי ינאי, שנזכר שגם צמרת העץ שבגינה שלו נוטה אל הרחוב, ביקש מהאיש לשוב למוחרת.
בלילה שלח רבי ינאי פועלים לגזום את צמרת העץ שלו. למחרת שב אותו אדם לבית הדין. "גזום את צמרת העץ שלך ויפסיקו להטריד אותך בנושא", פסק לו רבי ינאי. התעצבן האיש והאשים את רבי ינאי שגם לו יש עץ במצב דומה. השיב לו רבי ינאי "לך ובדוק. אם גזמתי את שלי – גזום גם אתה את שלך".
הסיפור מעלה שאלה: אם היה פשוט כל כך לגזום את העץ בתוך לילה אחד, מדוע השאיר רבי ינאי את העץ שלו נוטה אל הרחוב עד עכשיו? הגמרא מסבירה: רבי ינאי חשב כי האנשים ההולכים ברחוב מן הסתם נהנים מצילו של העץ, ולכן השאיר את צמרתו. מכיוון שהבין שהדבר עלול להפריע לאנשי העיר, דאג לגזום את עצו.
הסיפור מלמד אותנו הרבה על מעמדו של הדיין. מכיוון שאיש לא בא להתלונן בפניו, רבי ינאי יכול היה להורות לאיש שהגיע לבית דינו לגזום את העץ שלו, גם מבלי לשלוח בלילה את הפועלים לטפל בעץ שבגינתו הפרטית. אם אף אחד לא מתלונן – כנראה העץ אינו מפריע לשכנים. אבל בבית הדין רבי ינאי הבין מייד שהוא והאיש שהגיע אליו עשו בדיוק את אותה הטעות, וכי אנשי העיר כנראה לא העזו להעיר לו. כך הוא יצר מפגע שהפריע לעוברים והשבים, מבלי שהיה מודע לכך. רבי ינאי הבין שאינו יכול לדרוש מהאיש הבא לדין לעשות מעשה מבלי שיהווה בעצמו דוגמה אישית.
העץ, הנדיב
הקיסר הרומאי אדריאנוס, כך מסופר במדרש תנחומא, היה בדרכו לדכא מרד באחת המדינות שתחת שלטונו, כשראה זקן מופלג אחד נוטע עצי תאנים. אדריאנוס עצר, פנה אל הזקן ושאל אותו לגילו. "בן מאה שנה", ענה הזקן. "בן מאה וטורח ונוטע נטיעות – אתה חושב שתזכה לאכול מהפירות שלהם?" לעג לו הקיסר. "אם אזכה אוכל מפירות העצים, ואם לא יאכלו בניי", השיב לו הזקן בשלווה. שלוש שנים ארכה המלחמה, ובסופה שב אדריאנוס על עקביו וחלף על פני אותו זקן, באותו המקום.
ראה הזקן שאדריאנוס חזר לארמון והחליט להעניק לו מתנה. לקח סלסילה, מילא אותה במיטב תאניו, הלך לארמונו של אדריאנוס ואמר לו "אדוני המלך, קבל מתנה מעבדך. אני הוא הזקן שראית בצאת למלחמה, ואמרת לי 'אתה זקן, אתה משקיע ועובד קשה בשביל אחרים'. והינה זכיתי לאכול מפירות נטיעותיי, ואלה שבתוך הסלסילה הם חלקך". מייד אמר אדריאנוס לעבדיו "קחו אותה ממנו ומלאו אותה במטבעות זהב", וכך עשו. מכאן למדו חכמים כי על האדם להמשיך לנטוע, וכמו שקיבל את העולם עם עצים יוסיף וייטע עצים נוספים, אפילו בזקנתו.
האגדה מובאת בתוך מדרש שעוסק באחת הסוגיות הקיומיות והיסודיות ביותר בחיים האנושיים – אם הכול זמני, מה הטעם לפעול? או בלשון המדרש: "אילולי שהקדוש ברוך הוא העלים מליבו של אדם את המיתה, לא היה אדם בונה ולא נוטע, שהיה אומר 'למחר אני מת, למה אני עומד ומתייגע לאחרים'". אך בשונה מהפתרון הראשון שמציע המדרש – לשכוח את המוות, הסיפור שמביא המדרש מציע פתרון אחר: הזקן יודע שאולי לא יזכה לטעום מפירות עמלו, ומחליט בכל זאת לטעת עצים למען הדורות הבאים.
פעולה למען הכלל, מעבר לערך המוסרי שלה, תורמת בסופו של דבר גם לאדם עצמו. אומנם, הזקן בסיפור מרוויח באופן לא טבעי, והתערבות הקיסר הרומאי גורמת לכך שיתעשר, אך הלקח של המדרש הוא אחר: בחברה שבה כולם פועלים למען הכלל – כולם מרוויחים.