כל ילד יהודי מכיר את סיפור הגבורה של המכבים, שנלחמו ביוונים, טיהרו את המקדש ומצאו בו פך שמן קטן שהאיר את המנורה לשמונה ימים באורח פלא. אבל מאחורי הסיפור התמים שמספרת הגננת עומדות מורכבויות של פוליטיקה פנימית, גיאופוליטיקה אזורית ומלחמת תרבות ודת. אז מה באמת קרה בכ"ה בכסלו? למה חג החנוכה נמשך דווקא שמונה ימים? ומתי בדיוק נכנס סיפורו של נס פך השמן לתמונה?
מלחמה אזורית וזהות יהודית
בשנת 332 לפני הספירה ניצח אלכסנדר מוקדון, נסיכה של ממלכה קטנה באזור תורכיה של ימינו, את האימפריה הפרסית, והביא למזרח התיכון את התרבות היוונית-הלניסטית: שפה, ספורט, תיאטרון, פילוסופיה ופולחן. תשע שנים לאחר מכן מת אלכסנדר בבגדד והשאיר צוואה מעט עמומה: את האימפריה הוא מוריש "לחזק ביותר". כך, בתוך דור אחד התפרקה האימפריה המוקדונית לארבעה חלקים עיקריים: שליט אחד על מוקדון ויוון, אחר על אזור תורכיה, ובאזורנו – בית תלמי על מצרים ובית סלאוקוס באזור סוריה, עיראק ופרס.
ארץ ישראל, שנמצאת בדיוק בתפר שבין השטח של בית תלמי לממלכה הסלאוקית, נשארה תחת מאבקים בין שתי הממלכות לתקופה ממושכת, אך בשנת 200 לפנה"ס עברה רשמית לשליטת בית סלאוקוס.
באותה תקופה, על הר לא גבוה באזור ירושלים, עמד מקדש קטן ויוצא דופן, אשר המאמינים בו סירבו לסגוד לאלים הפרסים, הכנענים והיווניים, והתעקשו לעבוד אל אחד בלבד. אך גם יהודה הושפעה מהכיבוש ההלניסטי: חלקים מהאוכלוסייה היהודית ברחבי האימפריה אימצו רכיבים הלניסטיים, בעוד אחרים התעקשו לשמור על המסגרת היהודית המסורתית. בין שתי הקבוצות בעם החלה מלחמת תרבות, שהתבטאה גם במאבק על שליטה ומשאבים.
לתוך הסביבה הרותחת הזאת נכנס אנטיוכוס הרביעי אפיפנס, מלכה של הממלכה הסלאוקית. בניסיון לייצב את השלטון ולחזק את האחידות התרבותית, הוא ביקש להכריע את המאבק לטובת "המתייוונים" – אותם יהודים הלניסטיים. בשנת 175 לפנה"ס הדיח אנטיוכוס את הכוהן הגדול ומינה במקומו כוהן שנאמן לו, ובשנת 167 לפנה"ס הטיל גזרות קשות שגרמו לפגיעה במסורת היהודית: נאסרו מצוות מרכזיות כמו שבת, ברית מילה ולימוד תורה, עבודת המקדש שונתה, ובית המקדש עצמו חולל והוקדש לפולחן יווני. בעיני יהודים רבים זו לא הייתה רק פגיעה דתית, אלא גם שבר זהותי עמוק.
ההתקפה הראשונה של המכבים הייתה על יהודים מתייוונים שאימצו להם תרבות הלניסטית
מי לה' אליי – ראשית המרד
המרד התחיל בכפר קטן בשפלת יהודה בשם מודיעין. לפי המסורת, כחלק מהמדיניות הסלאוקית נשלחו למודיעין פקידים כדי לקיים טקס פולחן, וביקשו ממתתיהו בן יוחנן החשמונאי, שהיה כוהן ומחשובי העיר, לזבוח ראשון. מתתיהו הכוהן ובניו סירבו לשתף פעולה עם הטקס המשפיל. הם לא יכלו לעמוד מן הצד והרגו את הפקידים. כך פרץ המרד.
לפי מסורת אחרת, אחת הגזרות דרשה להביא את הכלות היהודיות ללילה הראשון שלהן בבית השליט היווני המקומי, עד שביום חתונתה עמדה חנה, בתו של מתתיהו, וזעקה אל אחיה שיצילו אותה מההשפלה ומהעינוי שצפויים לה באותו ערב. כך או כך, את המרד הובילה משפחת החשמונאים: מתתיהו האב, וחמשת בניו יוחנן, שמעון, יהודה, אלעזר ויונתן.
בשנה הראשונה של המרד ריכזו המורדים את המתקפה על יהודים מתייוונים. הם השתלטו על כפרים שתושביהם הזדהו עם המסורת היהודית, וגייסו מהם לוחמים נוספים וסיוע. את ההנהגה הצבאית לקח על עצמו הבן השלישי של מתתיהו – יהודה המכבי. בתוך זמן קצר החל השלטון הסלאוקי להבין כי היציבות באזור נפגעת, והחל להתכונן למלחמה לדיכוי המרד.
המטרה: ירושלים
בקרבות הראשונים נגד השלטון היווני הצליחו המורדים לחסל את שליט השומרון אפולוניוס, ולהביס כוח צבאי גדול שהורכב ממתייוונים וכוחות סלאוקים בהנהגת המצביא היווני סירון. בשנת 165 לפנה"ס נשלח ליהודה צבא גדול של 20,000 חיילים, חציים לוחמים מצבא הממלכה וחציים כוחות מקומיים. הכוחות התרכזו ביישוב היהודי אמאוס והתכוונו להפתיע את המורדים, אך נכשלו.
שנה לאחר מכן הגיע לאזור ליסיאס – המשנה למלך שהיה אחראי לחלקה המערבי של הממלכה – ואיתו כוח צבא משמעותי נוסף. גם בקרב הזה נחלו הסלאוקים מפלה, אך הפעם גורם מפתיע נוסף הכריע את המערכה – ידיעות על מותו של אנטיוכוס הרביעי גרמו לכוחות היווניים לסגת, ולליסיאס להפנות את מרצו למאבקים פנימיים בחצר המלוכה.
שלוש שנים של לחימה אינטנסיבית הסתיימו בהצלחה דרמטית: החשמונאים נכנסו לירושלים והגשימו את מטרתם הראשונה והיסודית ביותר – השבת עבודת המקדש.
מה קרה בכ"ה בכסלו?
כאן מגיע רגע הליבה של חנוכה העתיקה. בכ"ה בכסלו נערך טיהור מקיף של המקדש. כלי הקודש הוחזרו לשימוש והמזבח שחולל נהרס ונבנה מזבח חדש. זה לא היה רק תיקון טכני, אלא גם הצהרה ציבורית: המקדש חוזר להיות "שלנו", ועבודת ה' חוזרת למרכז החיים הלאומיים. במילים אחרות: כ"ה בכסלו הוא יום חנוכת המזבח מחדש. מכאן גם השם "חנוכה" – חנוכת המקדש והעבודה בו.
טיהור המקדש הסתיים בתוך יום אחד, אבל לפי כל המקורות הקדומים, החגיגות נמשכו במשך שמונה ימים. סיבה אחת לכך היא היכרותם של החשמונאים עם התנ"ך: בחומש ויקרא מתואר כי חנוכת המשכן במדבר נמשכה גם היא שמונה ימים, ובספר דברי הימים מתואר כי כך גם הייתה חנוכת בית המקדש הראשון, שבנה שלמה המלך. מסורת אחרת מתארת כי החגיגות נמשכו שמונה ימים כאורכו של חג הסוכות, שאותו לא הצליחו הלוחמים לחגוג בזמן אמת בגלל המלחמה.
תעלומת פך השמן
בניגוד לסיפורים שכולנו גדלנו עליהם, בספרי המקבים לא מופיע נס הקשור בשמן. גם יוסף בן מתתיהו, היסטוריון יהודי משושלת החשמונאים שחי במאה הראשונה לספירה, לא מספר על פך שמן. עם זאת, הוא כן קורא לחנוכה "חג האורות", שם שמרמז, אולי, על הדלקת הנרות במנורה.
לפי חלק מהמחקרים, הדלקת הנרות בחג החנוכה התחילה בתקופתו של המלך הורדוס, מי שהשמיד את השושלת החשמונאית ומלך ביהודה תחת האימפריה הרומית. ייתכן שמנהג זה קשור בחג רומי מקביל שנחגג ב-25 בדצמבר בכל רחבי האימפריה – יום הולדת השמש.
האזכור הראשון לנס פך השמן מופיע רק מאות שנים אחר כך, בתלמוד הבבלי. שם מסופר שכאשר נכנסו החשמונאים למקדש מצאו פך שמן טהור, בכמות שמספיקה להדלקה במשך יום אחד בלבד, אבל הדליקו ממנו נרות במשך שמונה ימים, עד שהכינו שמן טהור חדש. ייתכן שמדובר במסורת שהייתה בידי חז"ל למה שאירע במקדש, ואפשר שמטרת הסיפור הייתה להוסיף עומק ופן אמוני למנהג שכבר היה מקובל באותה התקופה. מכיוון שהחג נחוג שמונה ימים, והדלקת נרות הייתה במוקד, נס השמן העניק הסבר תיאולוגי יפה וגם חיבר את החג לרעיון האור.