ט"ו בשבט הוא מועד עתיק יומין שמקורו במשנה, שם נקבע כ"ראש השנה לאילנות", לצרכים הלכתיים בעיקר. במשך שנים הוא לא צוין במיוחד, עד שבדורות קודמים התפתחו מנהגים שמקורם בקבלה. עם התחייה הציונית הפך ט"ו בשבט למועד אכילת הפירות היבשים ולחג הנטיעות המוכר לנו בישראל של ימינו.
שבעה דימויים חזותיים מספרים את הסיפור הכפול של ט"ו בשבט, שהוא גם סיפורה הכפול של החברה הישראלית: מצלחת סדר החג מהמאה ה-19, דרך טיש צבעוני בבני ברק ומקבילו בקיבוץ כנרת, ועד לילדים הקטנים מימי טרום המדינה שענפים דבוקים לכובעיהם.
לא פחות מ-30 פירות
החל מהמאה ה-16 התפתח המנהג לאכול בט"ו בשבט מפירות האילן, ובייחוד משבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל. בקהילות רבות התפתח גם סדר ט"ו בשבט שבו אומרים ברכות, מקריאים פסוקים ומובאות מדברי חז"ל ואוכלים שפע של פירות. בספר "חמדת ימים" מסופר שמקובלי צפת נהגו לאכול 30 (!) מיני פירות, כנגד "עשר הספירות" שקיימות בכל אחד משלושת העולמות: עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה.
מכיוון שהשתדלו לאכול פירות שהגיעו מארץ ישראל דרך הים – ומדובר היה בעיקר בפירות קיץ, בהם גפן ותאנה וכן תמרים וחרובים – אכלו אותם כפירות יבשים, ומכאן צמח המנהג לאכול פירות יבשים בט"ו בשבט. בתצלום: צלחת פירות לט"ו בשבט מהמאה ה-19 בצרפת, המעוטרת בברכה לכבוד ראש השנה לאילנות באיורים של סלסילת פרחים ופירות הדר.
ברכה חרוטה על אבטיח
בערב ט"ו בשבט נוהגים עד היום אדמו"רים חסידיים לפתוח שולחן (טיש ביידיש) עמוס פירות ומטעמי החג בפני תלמידיהם ובני קהילתם. בסעודה החגיגית שרים שירים, נושאים דברי תורה ובסיום, כל המעוניין יכול לעמוד בתור ולקבל ברכה אישית מהרב. בתצלום: הכנות לסעודת הטיש אצל הרב אונגר בבני ברק, חוג חת"ם סופר בערב ט"ו בשבט של שנת 2015. על האבטיח במרכז הקערה אפשר לראות חריטה של המילים הסמליות: "שלא ייבש המעיין ולא ייקצץ האילן".
בחליפות מעונבות ובגדים תימניים
אי-אז בסוף המאה ה-19, עם תחילת ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, קיבל המועד הדתי של ט"ו בשבט גם צביון חילוני, ונוצר חיבור בינו לבין נטיעת עצים וחיבור לטבע. טקס הנטיעות הראשון שתועד נערך בשנת 1884 על ידי אנשי המושבה יסוד המעלה בדרום עמק החולה, שיצאו לנטוע אתרוגים ורימונים. אחריו באו טקסים אחרים, במושבות ובירושלים, עד שבשנת 1908 הכריזו הקרן הקיימת לישראל והסתדרות המורים באופן רשמי על ט"ו בשבט כ"חג הנטיעות".
בתצלום: תהלוכת ט"ו בשבט בירושלים בשנת 1912. תלמידי בתי ספר, מורים וקהל מגוון, צועדים יחד אל טקס הנטיעות. משתתפים בתהלוכה תלמידי הגימנסיה העברית בשכונת רחביה בירושלים, שהוקמה כמה שנים קודם לכן, בשנת 1909, עונדים סרטים אלכסוניים לאורך בגדיהם; לצידם המורים, חלקם בחליפות שלושה חלקים כולל עניבות ומקטרת; ומימין תלמידי בית הספר לאמנות בצלאל ואיתם נשים בתלבושות תימניות מסורתיות.
הגלויה נשלחה אל יצחק בן־צבי, שהיה לימים נשיאה השני של המדינה, כאשר שהה בקושטא (כיום איסטנבול), על ידי אחותו הקטנה שלומית קלוגאי, שהייתה משוררת, סופרת ומורה לצרפתית בבית הספר. שלומית, לצד בעלה פרופ' יצחק קלגאי ואחיה הסופר אהרן ראובני, נראים במרכז התמונה.
לא רחוק ממרכז העיר
ילדים שמתנהגים למופת, בגרביים מתוחות עד לברכיים, ועל ראשם כובעי קסקט מקושטים בזרי פרחים, מקשיבים בסבלנות לנאומים, עודרים את האדמה בהתלהבות, שותלים את השתילים ובתום הנטיעות משלבים ידיים ורוקדים במעגל לצלילי שיר שמילותיו: "ועל כן הנה יצאנו מן הבית אל הרחוב / להגיד אביב שלנו, אביבנו הטוב / האביב שמע ויט את פיו אלינו וילאט / זה היום לי יום הולדת, חמישה עשר בשבט!"
בסרט המתעד את חגיגות הנטיעות ברחובות בתקופת העלייה הרביעית, בשנת 1928, רואים את ילדי בית הספר עומדים בטור ומקבלים שתילי עצים כדי לנטוע אותם בשדה הפתוח הסמוך. לאחר מכן הילדים צועדים זוגות-זוגות לאורך רחובה הראשי של רחובות – שהיה אז דרך עפר שלצידיה נראים בתים צמודי-קרקע. מכל עבר נראים שטחים פתוחים, עצים ושדות. כדי לנטוע עץ לא צריך היה אז לנסוע באוטובוס.
בתופים ובחצוצרות
לאורך המחצית הראשונה של המאה ה-20 התקבע הנוהג בבתי הספר לצאת לתהלוכות חגיגיות במרחבים הפתוחים בדרך לנטיעת נטיעות, לעיתים בליווי קהל של הורים ותושבי האזור. הילדים היו מחזיקים בידיהם מעדרים וכלי נגינה ובגדיהם וכובעיהם היו מקושטים בעלים ובענפים. בצילום אפשר לראות נערים בתהלוכה, שניים מהם בתופים ובחצוצרה, ביער ליד קיבוץ משמר העמק שבמערב עמק יזרעאל בשנת 1944.
הסיפור שובר הלב על אילנה והאילן
כמה עשורים אחר כך, הלבוש כבר מתחלף. סרט קצר ומרגש בשם "עץ נטעתי" שצולם בטלוויזיה החינוכית בשנת 1978 מספר על עולה חדשה מרוסיה הנוטעת עץ לראשונה בחייה, ומתעד בתוך כך את ההווי הנוסטלגי של ילדי התקופה: החולצות הלבנות שלהם אומנם התחלפו בטרנינג פסים, אבל הם עדיין משחקים בחבל ושרים בליווי אקורדיון על "נערה טובה יפת עיניים".
העולה החדשה לינה (אלינה) מספרת בגוף ראשון על קשיי ההתאקלמות שלה בישראל. הנוף בירושלים שונה מזה שהיא מכירה ממולדתה וגם את השפה היא לא מבינה. "החברות צחקו לי", היא מספרת על תגובתן של התלמידות בכיתה כאשר נכנסה לבית הספר הישראלי. לכן, לדבריה, כל כך התרגשה לנטוע עץ בט"ו בשבט, וגם ללוות כעבור זמן את התאקלמותו של השתיל הרך באדמה.
חבלי הקליטה שלה מתחברים עם חבלי הקליטה של העץ, וכאשר המורה מציעה לה להחליף את שמה מאלינה לאילנה היא מסכימה ברצון כדי לציין את החיבור הסמלי בינה לבין האילן שנטעה.
הסרט נוצר בעקבות הספר המצליח "אלינה היא אילנה" שכתבה מירה מאיר וצילמה יעל רוזן, כחלק מסדרת ספרי צילומים על ילדים מסביב לעולם, בהם "נוריקו סאן הילדה מיפן" ו"אלה קרי הילדה מלפלנד". אבל במציאות הסיפור היה מעט שונה. בכתבה שפורסמה לא מזמן ב"לאשה" התברר שאלינה שילנסקי מתגוררת כיום עם בעלה ובנותיה בטורונטו שבקנדה, ולמרות שם הספר, בפועל היא לא שינתה את שמה מעולם. אפשר לקוות שהעץ ששתלה התאקלם טוב יותר.
טיש בקיבוץ
שני תצלומים משנת 1982 מתארים את סדר ט"ו בשבט החגיגי בקיבוץ כנרת. אומנם, שלא כמו בטיש בבני ברק, בקיבוץ, כחלק מהחגיגה המשפחתית והקהילתית נשים וגברים יושבים זה לצד זה, אבל כמו בטיש החסידי גם כאן מונחים על השולחנות פירות מכל הצבעים, יבשים וטריים. על המזנון שבצד מונחות עוגות ואפילו שני פמוטים עם נרות דולקים. קיבוץ כנרת אינו יוצא דופן: בקיבוצים רבים נחגג עד היום סדר ט"ו בשבט בשירים, בנגינה ובריקודים וכן באירועי נטיעות וטיולים. הם מתקיימים בהקשר חילוני לחלוטין, אבל אפשר לראות את הזיקה לאופי החג כפי שהוא נחגג בחברה הדתית.