איזו שפה הביאה לעברית מלים כמו גורנישט, קונצים ובלבּוּסטה? באיזו שפה כתבו גדולי חכמי היהדות כמו הרמב”ם ור’ סעדיה גאון, ושרו כוכבות עבר כמו זוהָרָה אַלְפַסִיָה? ומהיכן התגלגלו לעברית הקומבינה וביצי החמינאדוס? במשך מאות שנים היו הקהילות היהודיות ברחבי העולם מבודדות יחסית מהאוכלוסייה הכללית, הנוצרית או המוסלמית, והן פיתחו ניבים מיוחדים משלהן, שהידועים בהם הם הערבית-יהודית, היידיש והלדינו. אז איך נוצרו השפות האלה ולמה חשוב לשמר אותן?
ערבית-יהודית: השפה שבה כתבו הרב סעדיה גאון והרמב”ם
בסביבות המאה ה-7 הפכה הערבית לשפה המדוברת בקרב היהודים תושבי ארצות האסלאם, והיא החליפה את הארמית, שהייתה שפת הדיבור והכתיבה עד אז. אלא שהיהודים לא דיברו וכתבו בדיוק את אותה ערבית כמו שכניהם המוסלמים, והם פיתחו ניבים ייחודיים ששובצו בהם מילים עברית, ושנכתבו בדרך כלל – אבל לא תמיד – באותיות עבריות.
הרבה מהטקסטים המכוננים ביהדות נכתבו בערבית-יהודית, בהם למשל ספריו של סעדיה גאון, רבים מספריו של הרמב”ם (כולל “מורה נבוכים”), “ספר הכוזרי” של רבי יהודה הלוי, “ספר חובות הלבבות” של ר’ בחיי בן יוסף אִבְּן פַּקוּדָה ועוד.
כפי שהערבית עצמה משתנה מארץ לארץ, כך גם הערבית יהודית, והניב שדובר במרוקו, למשל, היה שונה מזה שדובר בעיראק או במצרים. הניבים האלה לא תמיד הועלו על הכתב כפי שהם, כי לפעמים כתבו את הערבית היהודית לפי הערבית הספרותית (הקלאסית), ולא לפי הניב המקומי. אומנם במאה ה-10 קבע ר’ סעדיה גאון תעתיק עקבי לכתיבת ערבית יהודית באותיות עבריות, אבל יש כל מיני צורות כלאיים של הערבית והעברית, כמו למשל טקסטים בערבית יהודית שנכתבו באותיות ערביות עם ניקוד עברי.
הרבה מהטקסטים המכוננים ביהדות נכתבו בערבית-יהודית, בהם למשל ספריו של סעדיה גאון, רבים מספריו של הרמב”ם (כולל “מורה נבוכים”), “ספר הכוזרי” של רבי יהודה הלוי, “ספר חובות הלבבות” של ר’ בחיי בן יוסף אִבְּן פַּקוּדָה ועוד. היא הייתה בשימוש רחב גם בעת המודרנית, וראו אור בשפה זו בין היתר כתבי עת, עיתונים וספרות חילונית.
עם קום המדינה היו כמיליון דוברים של השפה, בניבים שונים, אבל כיום השפה הערבית-יהודית נחשבת לשפה בסכנת הכחדה. רוב הניבים של השפה החלו להיעלם במהלך המאה ה-20, תהליך שהחל עוד לפני קום המדינה כאשר בצפון אפריקה למשל החלו היהודים לעבור לצרפתית כשפה עיקרית ובארצות כמו עיראק וסוריה עברו לשימוש בערבית רגילה. תהליך זה נמשך עם הגירתם של יהודי ארצות ערב לצרפת, לישראל ולמדינות נוספות, וכיום קשה למצוא דוברים ילידים של השפה.
עם זאת, נותר בידינו אוצר בלום של טקסטים ומוזיקה. שירים בערבית-יהודית אפשר למצוא למשל ברפרטואר של זוהרה אלפסיה, שנולדה במרוקו בשנת 1905 וזכתה להצלחה גדולה כזמרת, כששיריה הופצו בתקליטים והושמעו ברדיו. אלא שעם עלייתה ארצה היא נשכחה. בערוב ימיה ביקר אותה המשורר ארז ביטון בביתה באשקלון, וכתב עליה: “זוהָרָה אַלְפַסִיָה / זַמֶרֶת הֶחָצֵר אֵצֶל מֺחַמַד הַחֲמִישִׁי בְּרַבָּת בְּמָרוֹק./ … הַיוֹם, נִּתָן לִמְצֹא אוֹתָּה / בְּאַשְׁקְלוֹן, בְּעַתִּיקוֹת ג’, לְיַד לִשְׁכַּת הַסַעַד”. כמה משיריה במרוקאית-יהודית, למשל השיר “אביאדי” (בת מזל אני), זכו לביצועים חוזרים בישראל, בין השאר על ידי להקת שפתיים.
יידיש, המאמע לשון
יידיש היתה שפתם העיקרית של היהודים מאז החלו להתיישב בגרמניה, במאה ה-9, וכאשר הם החלו להגר למזרח אירופה, במאות מאוחרות יותר, היידיש התפשטה יחד איתם. היידיש כתובה באותיות עבריות ואוצר המילים שלה לקוח ברובו ממקורות גרמאניים, 20-30% ממנו מעברית וארמית, והשאר ממקורות סלאביים ורומאניים. מה שאפשר את צמיחת היידיש כשפה נבדלת הוא מדיניות ההפרדה של היהודים, שלא הורשו לחיות וללמוד לצד הנוצרים. לכן, בתקופת ההשכלה, כאשר יהודים החלו לזכות ליחס שוויוני יותר והחלו להשתלב בחברה הכללית במערב אירופה, גם היידיש הלכה ונזנחה.
בשנת 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, דיברו יידיש כ-60 אחוז מיהודי העולם, 11 מיליון איש
תנועת ההשכלה בגרמניה התנגדה ליידיש (שאותה כינתה “ז’רגון”) והעדיפה את העברית והגרמנית שהיו “טהורות” יותר, אבל היידיש המשיכה לשגשג בארצות מזרח אירופה ובארצות הברית עד אחרי מלחמת העולם השנייה. ברוסיה שבין מלחמות העולם אפילו קיבלה היידיש הכרה כשפה רשמית של הלאום היהודי הסובייטי. באותן שנים פרח גם קולנוע ביידיש, שהכוכבת הגדולה שלו הייתה השחקנית האמריקאית מולי פיקון, שהתפרסמה בלהיטים כמו “אידל מיטן פידל” (אידל עם הכינור) משנת 1936.
בשנת 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, דיברו יידיש כ-60 אחוז מיהודי העולם, 11 מיליון איש. ואולם, רבים מאוד מדוברי היידיש נרצחו בתקופת סטאלין ובשואה, והרבה מהניצולים נטשו אותה והתערו בתרבויות שבתוכן חיו. בישראל הצעירה הייתה היידיש סמל לגלותיות והורים נמנעו מלהנחיל את השפה לילדיהם. כיום היידיש מדוברת בעיקר בקרב חרדים בישראל ובעולם והיא זוכה להתעניינות בקרב צעירים שוחרי פולקלור אשכנזי.
הרבה מילים וביטויים ביידיש מצאו את דרכם אל העברית העכשווית, בעיקר לסלנג. “מאכער”, “פראייר”, “שוויצר” ו”קוּטֶר”, כולן לקוחות מהיידיש (ה”קוטר”, למשל נולד מתוך היללות של ה-kater, חתול זכר בגרמנית). ביידיש ה-ת’ נהגית כ-ס’, ומכאן ה”שבת” היא “שאבֶּס”, “תכלית” נהגית כ”תכלס” ומתוך המילה “דתי” בהגייה אשכנזית נולד ה”דוס”.
הסיומת “ניק”, המסמנת ביידיש השתייכות, הולידה מילים כמו ג’ובניק, כלומניק, שטותניק ומילואימניק. יידיש היא גם המקור של “אלטע זאכען” (בגרמנית: דברים ישנים), ה”בלבוסטה” (ביידיש: בעלת הבית), “גורנישט” (מגרמנית gar nicht, כלומר: כלום), “קונצים” (טריקים ותרגילים; מתוך מתוך kunst, אומנות בגרמנית) ואפילו הפועל לפרגן (מתוך פארגינען ביידיש: להסתכל בעין טובה). וכמובן, ה”מאמע לשון”, כלומר שפת אם, ביטוי שהוא גם כינוי ליידיש, לקוח מהיידיש.
לדינו: מאיפה באו ספונג’ה ופלאברות?
לדינו, הקרויה גם “ספניולית”, “ג’וּדיזְמוֹ” או ספרדית-יהודית, מקורה בניב ספרדי שדיברו יהודים תושבי קסטיליה במאה ה-15, והיא התפשטה ברחבי אירופה וצפון אפריקה אחרי גירוש ספרד בשנת 1492. היא דוברה בעיקר על ידי יהודי טורקיה, רומניה וחבל הבלקן, ועל ידי חלק מיהודי מצרים, תוניס, ארץ ישראל ומרוקו (במרוקו הספרדית דיברו ניב מיוחד של לדינו בשם “חכיתיה”). הלדינו נכתבה בעבר בעיקר בכתב רש”י, אבל לעיתים גם בכתב עברי מרובע (שהוא המוכר לנו היום), והחל מהמאה ה-19 היא החלה להיכתב באלפבית מקומי – בעיקר באותיות לטיניות.
כיום מתמעטים והולכים דוברי הלדינו, בין השאר עקב הירצחם בשואה של רבים מדוברי השפה, בייחוד בקהילת סלוניקי
כמו שפות יהודיות אחרות, גם הלדינו כוללת מלים שלקוחות מהעברית: למשל, בית קברות בלדינו הוא “בידאחיים”, מתוך “בית החיים” בעברית. נוסף על כך, לא מעט מילים בלדינו חלחלו לתוך הסלנג בעברית. הביטוי “שנת תרפפ”ו” בא מהביטוי בלדינו “דִיל טְיֶימְפּוֹ דֶי מִי טָארָאפָּאפּוּ” שמשמעותו: מזמנו של סב סבי, ואיתו באה שורה של מילות סלנג עסיסיות כמו קומבינה, קישתא, ספונג’ה ופָּיילָה, סטֵיפה (במובן של חבילת שטרות למשל), פלאברות (דיבורי סרק), פוסטֶמה, שפירושה המילולי פצע מוגלתי, דֶמִיקוּלוֹ וקָלָבָסָה (מילולית: דלעת).
כיום מתמעטים והולכים דוברי הלדינו, בין השאר עקב הירצחם בשואה של רבים מדוברי השפה, בייחוד בקהילת סלוניקי. ועם זאת, בשנים האחרונות יש התעוררות של השפה ושל המוזיקה המיוחדת שלה, שזוכה לפופולריות מיוחדת. למשל, ההצגה “בוסתן ספרדי” שנכתבה על ידי יצחק נבון, הנשיא החמישי של ישראל, וכוללת סיפורים ולחנים ממורשת יהדות ספרד והבלקן, עלתה בשנת 1969, והוצגה מאז יותר מ-2,500 פעם, והיא ממשיכה להיות מוצגת עד היום, עם להיטים כמו “או סה סה”, “לה בוליסה” ו”מורניקה”.
שחרחורת-Morenica מתוך המחזמר “בוסתן ספרדי”, מבוצע בעברית ובלאדינו על ידי טודואה – הרכב ווקאלי עכשווי מגוש עציון