לתרבות היהודית יש קשר מיוחד עם נרות. נרות שבת, המנורה, חנוכיות – הנר הוא הנפש והאמונה. כבר בספר שמות מוזכרת החובה להדליק נר תמיד במשכן, ונר תמיד דלק גם במנורת המקדש, והיה הנר המערבי ביותר, שאותו לא כיבו וממנו העבירו אש לשאר הנרות. עד היום נהוג להדליק נר תמיד בבתי כנסת מול ארון הקודש, זכר למנורת בית המקדש – שהרי בית הכנסת הוא “מקדש מעט” – והנר מסמל שהשכינה שורה.
אפילו בתנועה של להבת הנר יש משהו יהודי: היא מזכירה את האופן שבו יהודים מתנועעים בזמן התפילה ובזמן הלימוד. לפי ספר הזוהר, הנענוע הזה מיוחד ליהודים, וזאת גם המשמעות של הפסוק ממשלי, “נר ה’ נשמת אדם”: כשם שהאש האוחזת בפתילה אינה נחה, אלא מתנועעת לכאן ולכאן, כך ישראל, התורה מדליקה את האור שבהם ואין הם יכולים להירגע, אלא הם מתנועעים לכאן ולכאן (ספר הזוהר, חלק ג’, רי”ח סעיף ב).
לא פלא שגם כאשר אדם קרוב מת, יהודים מדליקים נרות. בספר משלי כתוב: “נֵר ה’ נִשְׁמַת אָדָם; חֹפֵשׂ כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן” (משלי כ, כז), והכוונה איננה רק כפי שהסביר הפרשן הידוע בשם מצודת דוד, שהאל מחפש בחדרי בטנו של האדם באמצעות הארת נשמתו, ממש כשם שהאדם משתמש בנר כדי לחפש בחשכה, אלא שהאדם הוא נרו של האל, וכי הנר מסמל את הנשמה שממשיכה להאיר בעולם גם אחרי המוות.
הנשים בפולין שהכינו נרות בבתי הקברות
בעבר, בפולין, היו נרות הזיכרון לכבוד המתים מיוצרים בעיקר על ידי הנשים, שהיו יוצאות לשם כך לבתי הקברות כדי למדוד בחוטים את קברי קרובי משפחתן, ואחר כך היו מכינות מהחוטים פתילות עבור נרות השעווה שהכינו לזכר נשמות המתים. מנהג זה נקרא “הנחת הפתילות” (ביידיש: קנויטלעך לעגין). לצד נרות הזיכרון למתים ממשפחותיהן, הן היו מקדישות חוטים מיוחדים לזכר האבות והאימהות מייסדי האומה – מאברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, לאה ורחל ועד לדוד המלך ושלמה בנו.
הסופר מנדלי מוכר ספרים, בן המאה ה-19, מתאר את המנהג הזה בסיפור שנקרא “בימים ההם”: הוא מספר על נערה המכינה נרות זיכרון ליום כיפור, ומקדישה כל פתיל לאישיות אחרת מאבות ואימהות האומה – משרה אימנו ועד שלמה המלך – וקוראת לכל אחד מהם לקום מקברו ולהציל את היהודים ממצוקותיהם. זיכרון המתים הופך כאן לבקשה, לתפילה, הסיפור מהעבר מתערבב בהווה, ונרות הנשמה הופכים בעצמם לחלק מהנשמה: הם “רחשי לב… ודברים טובים היוצאים ממעמקי נפש, רגשי קודש ודברי תחנונים ואהבה” (מנדלי מוכר ספרים, “בימים ההם”, פרק חמישי).
אולי מה שהופך את הנר לסמל חזק כל כך לזיכרון המתים הוא דווקא החיות של הלהבה שלו. המשורר נתן יונתן תיאר את מלאכת יצירת הנרות כמעשה של בריאת נשמה חדשה. בשיר “לאור הנר”, הוא כותב על אדם היוצר נר ובורא באמצעותו חיים חדשים הבוערים בחושך לאיטם:
“וְכָךְ הָאִישׁ יָצַר אֶת דְּמוּת הַנֵּר: / מִן הַחֵמָר לָקַח לוֹ חֵלֶב רַךְ וְחִוֵּר / וְאֶל תּוֹכוֹ אֶת פְּתִיל חַיָּיו חִבֵּר /
וְאָז הָיָה הַנֵּר שָׁלֵם. // בְּאֵשׁ קְטַנָּה הִדְלִיק אוֹתוֹ וּכְמוֹ אָדָם: / תָּמִיד עַד תֹּם בָּעַר בַּחוֹשֶׁךְ לְאִטּוֹ,/ לוֹהֵט וּמְהַבְהֵב כְּמוֹ נִשְׁמַת הָרוּחַ הַנּוֹשֵׁב”.
גם המתים צריכים כפרה
ברוב הקהילות נהוג להדליק נר נשמה לעילוי נשמתו של המת וכסגולה לעילוי נשמתו (לא בכולן. חלק מיהודי תימן, למשל, לא מדליקים נרות נשמה). רבי יוסף קארו כותב: כל איש מדליק נרות נשמה לאביו ולאמו שמתו (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרי). והחפץ חיים מוסיף ב“משנה ברורה” שזה נעשה כדי לכפר על חטאיהם.
מתי נהוג להדליק נר נשמה? יש מי שמדליקים נרות נשמה לאורך ימי השבעה, ואז הנר צריך לדלוק אפילו בשבת, שכן בדרך כלל משתמשים בנרות שזמן בעירתם גדול מיממה ויש גם כאלה הבוערים שבוע. נוסף על כך מדליקים נרות נשמה גם ביום השנה לפטירה, ה”יארצייט” (לפי התאריך העברי), ולא מכבים אותו. יש המדליקים נר נשמה גם לכל אורך שנת האבל הראשונה. כמו כן, בקהילות רבות נוהגים להדליק נרות נשמה לעילוי נשמת ההורים בכל המועדים בהם נאמרת תפילת “יזכור” בבית הכנסת: כלומר, ביום כיפור, בשמיני עצרת, בשביעי של פסח ובשבועות. לעומת זאת, חסידי חב”ד מדליקים נר נשמה רק ביום כיפור ולא במועדים נוספים (ספר “המלך במסיבו” חלק א’ עמוד שכא).
המנהג להדליק נר נשמה ביום כיפור מקורו כנראה עוד בזמן התנאים. הרעיון היה שגם המתים צריכים כפרה, כפי שדרש הסִפְרֵי את הפסוק “כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־פָּדִיתָ ה'” (דברים כא, ח): “כפר לעמך – אלו החיים; אשר פדית – אלו המתים. מלמד שהמתים צריכים כפרה”.
מכאן כנראה צמח המנהג בימי הביניים, שכל אדם מדליק נר לזכר אביו ואימו שמתו, והוא גם כפרתם. את הנר הזה נוהגים להביא לבית הכנסת, בניגוד לנר החיים שהדליקו בבית. כך כתב גם הרב שלמה גאנצפריד בן המאה ה-19: ונוהגין שמדליקין אחד בביתו שידלק עד שעת הבדלה ויבדיל עליו, ואחר מדליקין בבית הכנסת (קיצור שולחן ערוך, סימן קל”א, ז’).
אין ברכה מיוחדת שאומרים בעת הדלקת הנר, אבל נהוג לומר לזכר מי מדליקים את הנר ולומר “לעילוי נשמת”. באיזה נר משתמשים? אם יש שמן זית עדיף להשתמש בו, אחרת משתמשים בנר חלב (“ספר פני ברוך – אבלות בהלכה” מאת חיים בנימין גולדברג). אבל לפעמים מחליפות מנורות חשמל את הנרות. לדעת מרן עובדיה יוסף מצווה גדולה לתרום להוצאות החשמל והתאורה של בתי המדרש, כדי שיוכלו התלמידים לעסוק בתורה ותיגרם נחת להורים הנפטרים.
נרות נשמה הפכו לחלק מטקסי האבל בישראל של חילונים ודתיים כאחד. לקראת יום השואה מחולקים בבתי הספר ברחבי הארץ נרות נשמה שכל אחד מהם נושא את שמו של אחד הנספים בשואה, במסגרת מיזם “שם ונר” לזיכרון השואה. נרות גם מזוהים עם ההתאבלות אחרי רצח רבין, אז הדליקו צעירים רבים נרות לזכרו בכיכר מלכי ישראל (היום כיכר רבין), ואף זכו לכינוי “נוער הנרות”. למעשה, במצבות שבונים היום כבר יש גומחה מובנית לנרות נשמה, שמעידה על התפקיד החשוב של נרות נשמה בהתאבלות על מתים.
סיבה נוספת לקשר בין זיכרון המתים ונרות מצוינת על ידי רבנו בחיי, שכתב על ההנאה של הנשמה מאור הנר, אור גופני שהופך לאור רוחני:
“וידוע כי הנשמה נהנית בהדלקת הנרות והיא מתהלכת בעידוני ההוד והשמחה, ומתפשטת ומתרחבת מתוך הנאת האורה מפני שהיא חתיכת אור חצובה באור השכל, ומן הטעם הזה נמשכת אחר האור שהוא מינה אף על פי שהוא אור גופני והנשמה אור רוחני, זך ופשוט, ועל כן המשילה שלמה עליו השלום לנר הוא שאמר (משלי כ) נר ה’ נשמת אדם”.