המברק הבהול שהגיע אל קבוצת הרבנים בירושלים ב-12.9.1941 נפתח במילים דרמטיות אלה: “שלוש מאות וחמישים יהודים מתחננים, הצילו, ענו מייד באיזה יום לצום יום הכיפורים”. שולחי המברק: תלמידי ישיבת מיר שבמלחמת העולם השנייה נמלטו ליפן, והתיישבו בעיר הנמל היפנית קובה. על מה הדרמה הגדולה? כדי להבין זאת אנחנו צריכים לדבר על זמן, שעון גריניץ’ והמיקום הגיאוגרפי המכונה “טבורו של עולם”.
מהו שעון גריניץ’ והאם הוא מאפשר מסע בזמן?
העובדה שיש לנו היום אמות מידה סטנדרטיות לקילוגרם של קמח, מטר גובה ושניות על השעון נראית לנו מובנת מאליה. בפועל, אמות המידה המקובלות כיום נקבעו רק החל מסוף המאה ה-18 במטרה לייצר אחידות ושוויון בתוך מדינות וביניהן, כחלק מהמהפכה התעשייתית. מערכת זמן סטנדרטית חיונית לקשר הגלובלי בין מדינות. תארו לעצמכם מה היה קורה אילו בורסות בעולם היו פותחות וסוגרות את המסחר באופן שרירותי או שרכבות לא היו מגיעות במסגרת זמנים אחידה לתחנות היעד שלהן ובמקרה נפגשות בצומתי מסילות בדרך.
כדי להבין את אחידות הזמן, יש להבין מהם קווי אורך. קווי אורך, מרידיאנים, הם קווים דמיוניים לאורך פני כדור הארץ המחברים בין הקטבים: הצפוני והדרומי.
כדור הארץ מחולק ל-24 קווי אורך בהפרש של 15 מעלות זה מזה מכיוון שהוא מסתובב 360 מעלות ב-24 שעות בערך, כלומר בקצב של 15 מעלות לשעה. מסיבות היסטוריות, נקבע בשנת 1884 שקו האורך גריניץ’ (קו ה-°0), העובר בעיירה גריניץ’ באנגליה, ישמש נקודת יחס, וכיום סטנדרט זה מקובל ברוב מדינות העולם. כל קו מייצג שעה הפרש מהגריניץ’.
כך נוצר המצב שבו קו התאריך הבינלאומי מרוחק °180 מקו גריניץ’ ועובר בין קו אורך 12 ממזרח לגריניץ’, המקדים את השעה בגריניץ’ ב-12 שעות, לבין קו אורך 12 ממערב לגריניץ’, המאחר אותו ב-12 שעות, מה שאומר שחציית קו התאריך פירושה חזרה על יום או הפסד של יום – כתלות בכיוון הנחצה. במילים אחרות, מתברר שמסע בזמן בהחלט אפשרי אם חציתם אזור זמן. גיבור הספר “מסביב לעולם בשמונים יום”, פיליאס פוג, אף הרוויח יום במסע דבר אשר הקנה לו יתרון בהתערבות שהוא יצליח להקיף את העולם בשמונים יום.
ירושלים “טבורו של עולם”
זמן הוא אחד האלמנטים המשפיעים על קיום מצוות לפי היהדות ולכן כבר בתקופות קדומות עסקו חכמי ישראל בשאלות של זמן ומקום.
זמני התפילה, כניסתם של מועדים וחישוב שנות שמיטה מחייבים התחשבות במדידת זמן, וחז”ל חישבו את הזמנים לפי מועדי הזריחה, השקיעה, מולד הירח וחילופי העונות. כך, למשל, כולל התלמוד דיון במצב שבו אדם שהיה בדרך שכח את מניין הימים ועליו להחליט מתי הוא מציין את יום השבת, ואם ייתכן שיציין את השבת במועד ייחודי לו, השונה מכניסת השבת עבור שאר היהודים.
רבי יהודה הלוי, שחי בתור הזהב בספרד במאה ה- 11, עסק בפרק השני בספר “הכוזרי” בנחיצותו של קו תאריך בין-לאומי המפריד בין סופו של יום אמש ותחילתו של יום המוחרת, מקום שבו נפגשים קצה המזרח וקצה המערב. דבר מפתיע הוא שרבי יהודה הלוי דן בשרטוט קו תאריך לא רק בגלל דין תורה ומצוות התלויות בזמן אלא גם מתוקף חוקי הטבע:
“וְאֵין זֶה בְּדִין הַתּוֹרָה לְבַד אֲבָל בְּדִין הַטֶּבַע גַּם כֵּן, כִּי לֹא יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיוּ הַיָּמִים הַשָּׁבוּעִיִּים נִקְרָאִים בְּשֵׁם אֶחָד בְּעַצְמוֹ לַיִּשּׁוּב כֻּלּוֹ אֶלָּא אִם נִקְבַּע מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה תְּחִלָּה לַקְּרִיאָה, וּמָקוֹם מִתְקָרֵב, שֶׁלֹא יִהְיֶה קְצָתוֹ מִזְרָח לִקְצָתוֹ, אֲבָל קְצָתוֹ מִזְרָח גָּמוּר וּקְצָתוֹ מַעֲרָב גָּמוּר“.
לשיטתו של רבי יהודה הלוי, מקום זה, שהינו הגבול בין המזרח והמערב, נמצא במרחק 18 שעות מארץ ישראל, בקצה היבשה – מה שמוביל לכך שקו התאריך הבין-לאומי נמצא 90° מעלות ממזרח לארץ ישראל – בחופה המזרחי של סין. חישוב זה הסתדר עם העובדה שארץ ישראל נמצאת בדיוק במרכז העולם המיושב, בטבורו ממש. כלומר, 90° מהקצה המזרחי שלה וגם 90° מהקצה המערבי שלה.
במדרש תנחומא, מסבירים מדוע ירושלים נמצאת בטבורו של עולם:
“כְּשֵׁם שֶׁהַטַּבּוּר הַזֶּה נָתוּן בְּאֶמְצַע הָאִישׁ, כָּךְ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נְתוּנָה בְּאֶמְצַע הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: יוֹשְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ (יחזקאל לח, יב)…אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יוֹשֶׁבֶת בְּאֶמְצָעִיתוֹ שֶׁל עוֹלָם, וִירוּשָׁלַיִם בְּאֶמְצָעִיתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל”.
הוכחה לקבלתה של ירושלים כמרכז העולם אפשר למצוא לא רק במקורות היהודיים, אלא גם במקורות הנוצריים ואף במפות קדומות שונות.
כיום, אנו יודעים שאין לכדור הארץ מרכז גיאוגרפי יבשתי אך לזכותו של ריה”ל יש לומר שבתקופתו טרם נכבשה אמריקה הדרומית על ידי הספרדים, סין נודעה כקצה המיושב של העולם וההנחה הרווחת הייתה שהחצי השני של הגלובוס כולו ים.
מתיאוריה לפרקטיקה: העולם החדש
במשך מאות שנים, הדיון בסוגיית קו התאריך הבין-לאומי של רבי יהודה הלוי היה תאורטי בלבד ולא היה לו משמעות הלכתית בפועל. אבל הדבר הזה השתנה עם גילוי העולם החדש במאה ה-15.
בשנת 1492 יצא הספן האיטלקי כריסטופר קולומבוס למסע ימי מטעם ממלכת ספרד במטרה למצוא נתיב חדש לאסיה. בהיותו משוכנע שכדור הארץ קטן יותר ממה שהוא בפועל, האמין קולומבוס שהוא יכול להגיע לאסיה על ידי הפלגה מערבה, וכידוע הוא הגיע לאיי הבהאמה אך סבר שהגיע בכלל להודו. מסעו של קולומבוס ומסעותיהם של ימאים נוספים בעת החדשה, כמו מגלה הארצות פרדיננד מגלן, לקצוות מרוחקים על הגלובוס, הרחיבו את מפת העולם הידועה.
-גילוי העולם החדש הוביל לגלי הגירה של רבבות אנשים ממקום למקום, והוא גרם למצב שכמותו לא היה קודם לכן בקרב הקהילות היהודיות. לראשונה היה פער של יממה בין זמני השבתות והחגים בקהילות המפוזרות בעולם. אף על פי כן, רוב היהודים המהגרים לא נהגו על פי קו התאריך הבין-לאומי של רבי יהודה הלוי וקיבלו עליהם שבתות וחגים כמנהג המקום, בין אם היגרו למזרח – לאוסטרליה, או למערב – לאמריקה.
תלמידי מיר מחדשים את הפולמוס הוותיק
איך כל זה קשור ליפן ולאיגרת הבהולה ששלחו תלמידי ישיבת מיר לרבני ארץ ישראל ב-1941?
בשנים 1940–1941 העניק צ’יאונה (סמפו) סוגיהארה, הקונסול היפני בליטא ולימים חסיד אומות העולם, אשרות כניסה ליפן לאלפי יהודים שברחו מהשלטון הנאצי, ביניהם בחורי ישיבה רבים מישיבת מיר. לפי התיעוד המצוי ביד ושם, מינואר 1941 יצאו חמש–שש קבוצות של לומדי הישיבה מווילנה לוולאדיווסטוק ומשם לעיר הנמל היפנית קובה, שם נתאספו מאות פליטים. את התשלום עבור הוויזה לברית המועצות, בסך 180 דולר לאיש, מימן ארגון הג’וינט.
עוד לפני יציאתם ליפן, התעוררה בקרב תלמידי הישיבה השאלה מה לעשות עם שמירת השבת, והשאלה התלקחה ביתר שאת בקיץ 1941, לפני יום הכיפורים. יפן וליטא, יש לציין, נמצאות שתיהן ממזרח לקו הגריניץ’ ולפיכך חולקות את אותו התאריך בהפרש של כשבע שעות בלבד, אך חכמי ישיבת מיר ידעו כי לפי שיטת רבי יהודה הלוי קו התאריך עובר ממערב ליפן וחוצה את רוסיה, סין, קוריאה, איי הפיליפינים, אינדונזיה ואוסטרליה. שיטתו מעמידה את יפן במערב העולם כך שלמעשה יוצא שהשבת ה”אמיתית” ביפן חלה ביום שנחשב שם ליום ראשון.
חכמים, רבנים ואנשי רוח רבים בדור לפניהם, כגון הרב שפירא מצ’ורטקוב, רבי אלכסנדר משה לפידות וחיים זליג סלונימסקי, אשר דנו בסוגית קו התאריך היהודי, לא הגיעו לכדי הכרעה. הנושא הופך למורכב אף יותר כשמוסיפים לכך שבאותו זמן כבר הייתה בקובה קהילה יהודית קטנה מקומית, ששמרה את השבת ביום השבת ביפן והפסיקה של רבי יהודה הלוי עלולה הייתה לגרום לפיצול בה.
מסיבה זו שלחו בני הישיבה את המברק הבהול לרבני ירושלים, ביום כ’ באלול ה’תש”א (12/9/1941), השמור עד היום בארכיון המדינה: “שלוש מאות וחמישים יהודים מתחננים, הצילו, ענו מייד באיזה יום לצום יום הכיפורים”.
מספר שבועות לאחר מכן, ביום ראשון ז’ בתשרי תש”א, בשבוע שבו חל יום הכיפורים, השיבו להם הרבנים:
“בתגובה למברקכם מיום 12/9. הרבנים החליטו שתצומו ביום רביעי בהתאם למניין הימים המקובל עתה ביפן”. הרב יצחק הלוי הרצוג, הרב האשכנזי הראשי של ישראל שהיה חתום על המכתב, הוסיף כי ביום חמישי אין לצום יום נוסף מחמת הסכנה אבל מוטב שיאכלו בכמות מתונה כפי שמתירה ההלכה היהודית במקרים מסוימים מחמת הדחק, כמו למשל לחולים או לנשים הרות. מדוע הוסיף הרב הרצוג המלצה זו? ומדוע המתינו הרבנים עם התשובה עד ערב יום הכיפורים? הסיבה היא פולמוס חריף שהתנהל בין הרב טוקצינסקי, רב ישיבת “עץ חיים” לבין מנהיג ליטאי גדול אחר – החזון איש.
ראש בראש: הרב טוקצינסקי והחזון איש
הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי היה ראש ישיבת “עץ חיים” הוותיקה בירושלים והוא היה ידוע במומחיותו בסוגיות בהלכה הנוגעות לזמנים. בתשובתו לתלמידי מיר ב”ספר היומם בכדור הארץ” הוא מסיק שצריך למקם את קו התאריך 180° מירושלים משום ש”ירושלים שלנו היא גרינוויץ של האומות”. הרב טוקצינסקי הוסיף שצריך להסיט מעט את קו התאריך ממערב לאלסקה כדי שלא יחצה אותה ויגרום לפיצול שם במניין הזמנים. למעשה, בעקבות ההזזה אין כמעט הבדל בין קו תאריך זה לבין הקו הבין-לאומי ולכן לשיטה זו התאריך הוא התאריך לפי המניין המקומי המקובל ביפן.
הרב אברהם ישעיהו קרליץ, “החזון איש”, היה מגדולי הרבנים ופוסקי ההלכה הבולטים במאה ה-20 ומנהיג ידוע של קהילות חרדיות רבות בארץ. החזון איש לא קיבל את הפסיקה של הרב טוקצינסקי, ודבק בקו התאריך של רבי יהודה הלוי שעובר 90° מעלות ממזרח לארץ ישראל. הרבנים בישראל הפצירו שיחזור בו מדעתו כדי שלא ייווצר פיצול בין הקהילות היהודיות ביפן. הם המתינו עד ערב יום הכיפורים ממש, אך הוא סירב לעשות זאת והמליץ לבני ישיבת מיר לצום ביום חמישי, משום שמבחינתו יום הכיפורים נכנס ביפן כיממה מאוחר ליום הכיפורים בירושלים. את תגובתו הוא פרסם בחיבור מיוחד שהקדיש לנושא בשם “קונטרס יח’ שעות”.
פרופסור פרנקל מהאוניברסיטה העברית נכנס לתמונה
לבסוף כינס הרב יצחק הרצוג, הרב הראשי לישראל, אספה ביום ד’ תשרי, וקרא לכל רבני ירושלים להשתתף בה. נוסף על כך הוא ביקש את חוות דעתו של הפרופסור אברהם הלוי פרנקל, מתמטיקאי מהאוניברסיטה העברית, והזמין אותו לאספה. הנושא שעל הפרק: הכרעה בין החזון איש, שקיבל להלכה את קו התאריך של רבי יהודה הלוי, לבין שיטת הרב טוקצינסקי.
הרב טוקצינסקי הגיע לאספה ונאם בפני הרבנים. החזון איש, לעומת זאת, לא הגיע והסתפק בשליחת נציג מטעמו. בהיעדר הכרעה פה אחד, שלח הרב הרצוג לתלמידים בישיבת מיר מברק המורה להם לצום ביום רביעי, יום הכיפורים לפי מניין הימים ביפן, אך להימנע ממלאכה ולאכול ביום חמישי מנות קטנות ומדודות של מזון.
בפועל אכן נוצר פיצול בקהילה ביפן וחלק מתלמידי הישיבה החמירו עם עצמם וצמו יומיים רצופים. הפולמוס הזה ליווה את הקהילה היהודית גם עשור מאוחר יותר ותיירים שנסעו ליפן שלחו מכתבים לרבנות הראשית בישראל כדי לדעת מתי להכניס שם שבתות וחגים. כל אלה שמורים בארכיון המדינה. בשנים שלאחר הפולמוס הוסיפו הרב יונה מרצבך והרב מנחם מנדל כשר את פרשנותם, שגם עומדת בניגוד לפסיקת החזון איש, אך למעשה עד היום אין הסכמה כוללת בעולם התורה.
המסר של המשנה: לכידות קהילתית מעל לכול
הסיפור על פולמוס יום הכיפורים מדגים לנו התנגשות בין שני ערכים: מצד אחד, חשיבות קיום מצוות יום הכיפורים במועד הנכון לפי מה שנקבע במסורת, ומנגד, הערך של מניעת מחלוקות בעם, שממנו ניסה להימנע הרב הרצוג.
לפולמוס היפני סביב יום הכיפורים קדם פולמוס דומה, שעליו מסופר במשנה, במסכת ראש השנה. שם מסופר על שני עדים שנויים במחלוקת שהגיעו לבית הדין ביבנה כדי לתת עדות על קידוש החודש. אף על העדות הבעייתית, רבן גמליאל קיבל את עדותם. רבי יהושע התנגד. הוא אף הכריז שיש לקבוע את ראש החודש יום אחד מאוחר יותר, ומשמעות הדבר היא שיום הכיפורים לפי מניין ימים זה חל יום אחד מאוחר יותר – בי”א בתשרי. כדי למנוע את הפילוג העתידי ביום הכיפורים שלח רבן גמליאל לרבי יהושע מסר: “גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבִמְעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנֶךָ”. סוף דבר שהכול בא על מקומו בשלום. בי”א בתשרי רבי יהושע “נָטַל מַקְלוֹ וּמְעוֹתָיו בְּיָדוֹ, וְהָלַךְ לְיַבְנֶה אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּיּוֹם שֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ. עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אָמַר לוֹ: בּוֹא בְּשָׁלוֹם רַבִּי וְתַלְמִידִי!”