למרות הצום – יום הכיפורים הוא יום חג, יום משמח של הזדמנות לכפרה על עוונות העבר, של תקווה לעתיד והתחדשות לקראת שנה טובה יותר. העם היהודי אוהב לצרף מנהגים שונים לכל חג, אבל בינינו, קצת קשה להוסיף מנהגים ליום שבו אסור לאכול ומבלים את כולו בבית הכנסת. ביום עצמו אנחנו מתבקשים לשים בצד את הצרכים האנושיים הרגילים, "לענות את הנפש" ולהיות פנויים לעבודת ה', לתפילה, לאורך היום כולו. ובאמת, חלק ממנהגי התשובה והכפרה, וגם המאכלים המיוחדים לקראת החג, אומצו על ידי הקהילות היהודיות יום קודם – בערב יום כיפור. אז במקום מנהגי יום הכיפורים, קבלו את המדריך המקוצר למנהגי ערב יום כיפור.
לאכול זה כמו לצום
לפי הגמרא במסכת ברכות, מצווה גדולה להרבות באכילה בערב יום כיפור (היום התשיעי בחודש תשרי): "כל האוכל ושותה בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי". וכך נפסק גם בשולחן ערוך: "מצוה לאכול בערב יום כיפור ולהרבות בסעודה".
אכילה מרובה בערב יום הכיפורים נתפסת כחלק מההכנה של הגוף והנפש לקראת היום עצמו. המפרשים חלוקים אם המטרה היא להגיע ליום הכיפורים עם בטן מלאה ולהקל את הצום או הפוך: להקשות את הצום ולהגביר את העינוי. לפי גרסה אחרת, הסעודות בערב החג נועדו לשמר את החגיגיות ואת השמחה של יום הכיפורים, במקום הסעודות של החג עצמו.
בתרבות היהודית יש ביטויים מרתקים למנהג האכילה בערב יום הכיפורים, בין היתר בכמה מהסיפורים של הסופר זוכה פרס נובל ש"י עגנון. בסיפורו "אצל חמדת” החזן חמדת הזקן אוכל ושותה לאורך כל היום בקפדנות, ותיאורי המאכלים והמשקאות הולכים ומתגברים לקראת כניסת הצום. הסיפור מראה איך גם מבחינה רוחנית, הדרך לצום עוברת דווקא דרך הצלחת.
תוניסאים יאכלו בערב הצום ריבת חבושים והחסידים עוגת "לייקח" כסגולה לשנה טובה ומתוקה
רגע לפני – מה אוכלים
הארוחה האחרונה בערב יום הכיפורים היא "סעודה מפסקת", שנקראת כך מפני שהיא מפסיקה את האכילה. אפשר לקיים את הסעודה כל היום אם רוצים, אבל לרוב מתחילים אותה סמוך לכניסת הצום ומסיימים אותה ממש לפני תחילתו.
בכל מקום תשמעו היום על טיפים תזונתיים, בריאותיים ודיאטטיים שנועדו לעזור לכם לצלוח את הצום בשלום, אבל המנהגים המסורתיים התייחסו לחגיגיות ולסמליות של המאכלים בסעודה המפסקת ופחות לערכם התזונתי ולהקלה שלהם על הצמים.
במגוון עדות אכן נוהגים לאכול מאכלים ייחודיים לסעודה זו. אצל חלק מהאשכנזים, למשל, מקובל לאכול בסעודה המפסקת "קרעפלך" – כיסונים ממולאים בבשר ומבושלים במרק עוף. לפי אחד הפירושים, הבצק עוטף את הבשר כסמל ל"כיסוי" החטאים ברחמי שמיים. חלק מיהודי צפון אפריקה נהגו לכלול בתבשיל הקוסקוס גרעיני רימון. בדומה לסדר הסימנים של ראש השנה, יהודי לוב ותוניס נהגו לאכול בסעודה המפסקת ריבת חבושים, שהיא סימן לשנה טובה ומתוקה.
בקרב החסידים נהוגה גם חלוקה של עוגת "לייקח" (לעקאך), שהיא מעין עוגת ספוג או טורט. מקור המנהג במייסד החסידות הבעל שם טוב, שלפי הסיפורים חילק לחסידיו עוגה בערב יום הכיפורים כסגולה לחתימה טובה ומתוקה, ומכאן אדמו"רים שונים נהגו לשחזר את הטקס בכל שנה.
חלק ויתרו על התרנגולת במנהג הכפרות. בחסידות חב"ד מקפידים לבחור תרנגולים לבנים
כפרה עליך
אחד המנהגים המוכרים ביותר בערב יום כיפור הוא טקס הכפרות, שבו משתמשים בתרנגולים המובלים לשחיטה ככפרה על חטאים וכתמורה לאדם שיזכה לחיים טובים ולשלום.
הטקס הוא עתיק מאוד, ונוצר כנראה בעקבות חורבן בית המקדש וביטול טקס השעיר לעזאזל. הוא מתואר לראשונה בתשובותיו של רב בבלי מהמאה ה-7 לספירה, הנקרא רב ששנא גאון, וכבר שם הוא מוזכר כמנהג קדום. מבבל נפוץ המנהג לאירופה ולספרד, וכיום הוא נפוץ ברוב עדות ישראל, מלבד התימנים.
לפי המקורות, ייתכן שהמנהג המקורי היה להשתמש במינים מהצומח, אך בשלב כלשהו נהגו לקחת תרנגול או תרנגולת, השכם בבוקר בערב יום הכיפורים, לסובב אותם מעל הראש ולחזור שלוש פעמים על הטקסט "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי. זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך לחיים טובים ארוכים ולשלום". לאחר מכן, את התרנגול שולחים לשחיטה, ואת בשרו – או את הכסף מהמכירה שלו – תורמים לצדקה.
כבר בספרד של ימי הביניים היה השימוש בתרנגול לצורך המנהג שנוי במחלוקת. כיום, לאור חשש מעבירה על איסור "צער בעלי חיים", וגם בהתאם למנהג דומה של "פדיון הבן", רבים נוהגים להחליף את התרנגול בכסף. עם זאת, עדיין יש קהילות שמקפידות על המנהג, ובעיקר קהילות של חסידים. בחסידות חב"ד אף מקפידים לבחור תרנגולים לבנים, בשל הפסוק "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו", שמדמה את הכפרה ביום הכיפורים להלבנה של חוט השני האדום שבו היה משתמש הכוהן הגדול.
בקהילות מסוימות נהגו שכל אחד בתורו כורע על ברכיו ומקבל 39 הצלפות חגורה על הגב
מלקים על חטא
בערב יום הכיפורים נהגו לטבול במקווה לפני תפילת מנחה בצוהריים. הטבילה מסמלת היטהרות ולידה מחדש, והיא מעין הצהרת כוונות לפתוח דף חדש. מנהג זה מופיע כבר בגמרא, ונפוץ בכל עדות ישראל, בעיקר מקפידים עליו בקהילות מקובלים ובחסידויות השונות. קיימת מחלוקת הלכתית אם גם נשים נוהגות לטבול, ונראה שבעבר היה הדבר נהוג במקומות מסוימים, אך היום הוא פחות מקובל.
בקהילות חסידיות מסוימות, לפני הטבילה נהגו הגברים והילדים להתאסף בבית הכנסת או במקווה, ושם כל אחד בתורו כורע על ברכיו ומקבל 39 הצלפות חגורה על הגב, זכר לעונש המלקות שהיה נהוג בימי קדם, כדי לעורר את הציבור לתשובה. לפי המנהג בחסידות חב"ד, על מי שלוקה במלקות לרכון לכיוון צפון, ובכל חבטה אומרים, המלקה והמוכה, את אחת מהמילים מהפסוק "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו" שלוש פעמים, וכך סופרים 39.
"סליחה?!" התפילות המיוחדות של ערב יום כיפור
קיימים מנהגים שונים בנוגע לאמירת "סליחות" בבוקרו של ערב יום כיפור. בחלק מהקהילות נהגו לקצר באמירת הסליחות, ובחלק אחר להאריך. כיום, מרבית האשכנזים נוהגים לקצר מאוד בסליחות. בקרב עדות המזרח סדר הסליחות ביום זה נאמר כרגיל.
כדי לקיים תהליך של חזרה בתשובה, שאותו אנחנו מצופים לעבור ביום הכיפורים, צריך קודם כול לעמוד מול הדברים שאותם יש לתקן. לכן, המצווה המרכזית היא הווידוי – אזכור החטאים השונים. מילות הווידוי אכן שזורות לאורך כל התפילות של יום הכיפורים, אך מתחילים בכך כבר בערב יום הכיפורים – בתפילת מנחה, וגם לאחר הסעודה המפסקת בטרם כניסת החג. לכן, בקהילות אשכנז נהגו לפתוח את תפילות יום הכיפורים עם אמירת "תפילה זכה" ובעדות המזרח אומרים את פיוט "לך אלי תשוקתי", אשר בשניהם נכללות גם מילות הווידוי.
בסופו של דבר, ערב יום הכיפורים מתגלה כיום חגיגי בפני עצמו – יום שבו לא רק מתכוננים לצום ולתפילות הארוכות, אלא גם מקיימים טקסים וסעודות שמעניקים משמעות נוספת לרגעי המעבר. בין אם זה קרעפלך רותח במרק, טקס הכפרות המסורתי או טבילה במקווה – כל קהילה מצאה את דרכה להיכנס ליום הכיפורים מתוך תחושת טהרה, שמחה וציפייה. כך נוצר מארג עשיר של מנהגים, שמחברים בין העבר להווה ומעניקים ממד אישי וחברתי לרגע הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי.